חקלאי עובד באדמה, חורש, זורע, קוצר, מקלטר. זמר שר, מסלסל, שולט בדציבלים ומלהטט בקולו. סופר בורא עולמות במוחו, כותב, מלטש, מזקק, מדייק, יוצר. פוליטיקאי מעלה הצעות חוק, מייצג ציבור, פועל למען רעיונות. עיתונאי? פעם היה מפרסם ידיעות, עורך תחקירים, חף מאינטרסים אישיים, מותיר את דעתו האישית מחוץ לעיתון, לטלוויזיה. היום נדמה כי הגדרת העיתונאי בפשטותה היא ארכאית, ישנה, מדיפה ניחוחות של פעם, לפחות למראית עין.
עיתונאי היום הוא גרזנאי, מכבשן, צייצן, קלדן, בעל אג'נדה ברורה, חדה, המפרסם את כתבותיו וידיעותיו אך ורק בקונטקסט הרחב של דעתו האישית, הפוליטית, חברתית, דתית. הלווית העיתונות האובייקטיבית, נטולת הזיהוי הפוליטי, חברתי, דתי, נערכה מזמן. על קברה צמחו ערוגות של יבליות, סתחיות. העיתונות הכתובה כמו האלקטרונית הפכה ליער של דעות, כל ידיעה היא נטו דעה בכל נושא, בכל תחום.
פעם התואר העלוב, "כתבי חצר" הוצמד לכתבים שהיו מלחכי פנכה ומעת לעת היו מבליעים בתחכום רב את דעתם האישית למען אישיות כזו או אחרת, רמטכ"ל, שר או ראש ממשלה. היום, בריש גלי, לכל כתב מוצמד תג. כתבנו לענייני אנטי ביבי, כתבנו לענייני ביבי פלוס, כתבנו לענייני מפכ"ל המשטרה, כתבנו לענייני חיסול פוליטי של שר הביטחון. אין היום עיתונאים בישראל, יש פרשנים מוטים בעלי אג'נדות ברורות. קלדנים להשכיר, טוקבקיסטים לכל עת. בימנו אלה יש רוב מכריע לכתבי חצר ולכתבי שנאה, לכתבי אתרוג ולכתבי תחקירים מטעם. כיום מצויים למכביר כתבים מעונבים היושבים בארשת מתחזה לעיתונאי. בטלוויזיה במהדורות חדשות, העוסקים ברכילות מובהקת. העיקר הפך לטפל והטפל למהות, לעיקר, לחזות הכול.
העיתונאי, עד לפני שהעם נחצה לשונאי ביבי ולמעריצי ביבי, היה אדם המשדר אמינות, רצינות, עומק, יסודיות, יודע לברור את המוץ מן התבן, מעניק כבוד למילה הכתובה, נטול אינטרסים אישים, קליקות ואינטריגות. ואילו כיום, המתחזה להיות עיתונאי, שם עצמו במרכז, הוא האייטם החשוב, הוא הנושא, הוא המהות. בציוציו הקיצוניים בטויטר, בהשתלחויותיו, ברמיסת כבוד האדם אותו הוא מסקר בבוז, בלעג, בשנאה התהומית בעזות המצח, בגסות הרוח.
רעה חולה זו פשתה בקרב מי שנקראו בעבר עיתונאים. אמור לי את שמך, אומר לך את מי אתה שונא, את מי אתה אוהב, מה תהא דעתך על חיי המין של הזבוב במאה הקודמת ועמדתך הנחרצת על גורל העם היהודי.
הגבולות היטשטשו, צייצני המקלדת הם טוקבקיסטים עם תואר חסר משמעות, הקליקות ברורות, ידועות, איש לא עושה אפילו בשביל הנראות מאמץ להסוות אותן. לכן בפעם הבאה כשאתה פותח עיתון, מאזין רוב קשב ל"עיתונאי" ברדיו, או מביט בערגה למוצא פיו של מתחזה לעיתונאי בטלוויזיה, תזכור, אלו הצל החיוור של מה שנקרא פעם עיתונאי.
