לפני שנים אחדות, בעת שיצא עם קבוצת בני נוער מישראל לביקור התרמה בארה"ב, סיפר לי ידידי כי בהופעה המרכזית, לפני מאות יהודים התומכים כלכלית במוסד החינוכי, הוצג תיאטרון בובות מיוחד במינו שהופעל על-ידי בני הנוער הישראלים. לאחר דקותיים, עם הבדיחה הראשונה על נשיא ארה"ב דאז, ברק אובמה, בדיחה קלילה במיוחד, לא חלילה פוגענית, נשמעו נחרות בוז מהקהל, שדרש מייד להפסיק את המופע, "לא צוחקים ולא לועגים, אפילו ברמז, על הנשיא שלנו" הבהירו המארחים בתקיפות לראש המשלחת, ותיאטרון הבובות ירד אבל וחפוי ראש מהבמה.
אינני יודע אם אירוע זה העיב על יכולת הכנסת היד של הפילנתרופים לכיסם, ועל גובה תרומתם, אך האירוע נחרת בזיכרון כאירוע משמעותי.
בכל פעם כשאני נזכר בסיפור על יהודי ארה"ב, אני נחרד. במיוחד כשאני פותח לרגע את אוזניי למרחב הציבורי, אני שומע את המילית הקשות, הנוראיות: היטלר, אייכמן, גבלס, להרוג אותו עם כיתת יורים, להטביע אותו בצוללות, שקרן, זנאי, רמאי, מסית, מדיח, הקיסר, הרודן, ארדואן, מושחת, הגנב, חולי נפש, פסיכופת, ילד... ילד..., פרזיט, אוטיסט, והרשימה עוד ארוכה.
ולא אמרנו דבר על "מיצגי האומנות", מחבל תליה מעל ראשו ועד תמונותיו כחזיר. ולא אמרנו דבר על הקללות, הביזיונות, הבריונות המילולית, השנאה, הו, השנאה הנוראית, המשסה, המסיתה, ההרסנית.
אינני תמים לחשוב שבקרב יהודי ארה"ב ברק אובמה, כמו דונלד טראמפ, הוא כוס התה שלהם, אך המסר החשוב מהפסקת תיאטרון הבובות היה, את הנשיא שלך, ראש הממשלה שלך, אינך מבזה, אינם שם אותו ללעג ולקלס.
בנימין נתניהו הוא ראש ממשלת ישראל, של שונאיו כמו של אוהביו. כמו כל ראש ממשלה לפניו וככל הנראה גם כמו כל ראש ממשלה אחריו, יש דברים שהוא עושה טוב, ויש דברים שעשה פחות טוב ואולי אפילו רע, רע מאוד. אך לא היה ראש ממשלה מושמץ בתולדות מדינת ישראל, באופן שיטתי, עקבי, מתוכנן, כמו רה"מ בנימין נתניהו.
גם יצחק רבין ז"ל, ראש הממשלה המנוח שנרצח על-ידי בן עמו, היה מושמץ כמו שמעון פרס, כמו אריאל שרון וכמו מנחם בגין, אך שנאת כולם ביחד אינה מגיעה לרמת השנאה הנוראית לראש הממשלה נתניהו.
בנימין נתניהו אינו קורבן, הוא מנהיג, מנהיג היודע שככל שאתה קרוב לצריח, כך העורבים מנקרים אותך יותר ויותר. הוא פרצופה של המדינה, לטוב ולרע, אפשר להסכים איתו, אפשר לחלוק עליו, אך כשהשנאה מסמאת את העיניים, כשהשנאה היא תוכנית עבודה, כשהשנאה קונה לה שביתה במוסדות המרכזיים של המדינה, אסור לאפשר לזה להימשך. והיכן קבינט הפיוס?
הלהבות ליחכו כבר מזמן את שיפולי הממלכתיות הישראלית, הן הגיעו עד צוואר. להבות אלה חורכות במרקם האנושי המתקיים בסוג של הרמוניה רגישה במיוחד בחברה הישראלית. חייבים לכבות את תבערת השנאה לפני שיתרחש רצח פוליטי נוסף, חייבים לעצור את הרכבת שירדה מזמן מהפסים ומאיימת להתהפך על הקטר שלה.
צומח כאן דור הרואה את חרפת מנהיגיו, את שנאת האחים, את הסחי והמיאוס, וחושב שככה זה צריך להיות, דור שכמעט ואינו מכיר את הממלכתיות. אחריותנו לבנות גשרים על המהמורות הרבות בדרך החתחתים, לסלק את תמרורי השנאה, לשנות את השיח, גם אם יש מי ממנהיגי השעה המבקשים לעשות הון פוליטי ולקושש קולות על מרבד השנאה, חובתנו להבהיר במעשים, שאיננו דוברים את שפת השנאה, כל אחד בחלקה שלו יזרע ממלכתיות, ישקה אהבה, ידשן בחיבורים ובסוף אולי, אולי עוד תצמח לנו ערוגה אחרת מערוגת השנאה, מילים, מיצגים, חרפות וגידופים הורגים, זכרו את הכיכר ההיא.
