ההנחה שהחלת החוק הישראלי ביו"ש תפגע קשות בישראל, תסכן את הסכמי השלום עם ירדן ומצרים ואת יחסי ישראל עם סעודיה ומדינות ערביות נוספות, מנותקת מתקדימים ישראלים וממציאות המזרח התיכון.
תקדימים ישראלים
הזינוק של המדינה היהודית ממחנות ההשמדה והשואה לצמרת העולמית בתחומי הטכנולוגיה, המדע, הרפואה, החקלאות, הכלכלה, הדיפלומטיה והצבא, למרות גלי לחצים ועונשים בינלאומים, מלחמות וטרור ערביים, מדגיש את העובדה שאין ארוחות חינם למדינה עצמאית, וודאי לא למדינה יהודית במזרח התיכון.
לדוגמה, ב-1948 רה"מ בן-גוריון לא המתין לאור ירוק אמריקני להכרזת העצמאות, למרות שידע שתביא לפלישת צבאות ערב, וחרף הערכת ה-CIA שהפלישה תגרום ל"שואה שניה תוך פחות מ-10 שנים". בן-גוריון הבין שהחתירה ליעד-על מחייבת נכונות לשלם מחיר-על. ואכן, מלחמת העצמאות גבתה מחיר של 1% (6,000) מהאוכלוסייה היהודית (600,000), אך הרחיבה את גבולות החלוקה ב-30% (בשפלת החוף, גליל, נגב וירושלים). בן-גוריון הדף לחץ בינלאומי ברוטלי, כולל ארה"ב, לסגת מ"שטחים כבושים". ובהמשך, הלחצים התפוגגו, אך הגבולות המתוגברים נשארו על-כנם.
ב-1967 פתח רה"מ אשכול במלחמת-מנע לסיכול מתקפה משותפת של צבאות מצרים-סוריה-ירדן, על-אף
אור אדום מהבית הלבן ("ישראל תהיה לבד, אם תפעל לבד"), ולמרות לחץ גורמים ישראלים שהעדיפו הידברות ותיווך, וחששו מתבוסה בשדה הקרב. אשכול הבין שקיום מדינה יהודית במזרח התיכון האלים, ההפכפך וה נעוין ל"כופרים" מחייב תדמית הרתעה מוצקה התובעת מחיר יקר. בעקבות המלחמה אשכול איחד את ירושלים והקים את המסד לנוכחות יהודית מעבר ל"קו הירוק", למרות לחץ כבד מצד ארה"ב, אירופה והעולם השלישי. הלחץ נחלש, אך ממאות ספורות ב-1967 צמחה הנוכחות היהודית מעבר ל"קו הירוק" ל-700,000 (כולל ירושלים) ב-2020.
ביוני 1981 הורה רה"מ בגין להשמיד את הכור הגרעיני בעירק, חרף לחץ קשה של ארה"ב, ולמרות התנגדות "המוסד", אגף המודיעין של צה"ל ואישים בכירים בממסד הפוליטי והביטחוני. המנתגדים טענו כי המתקפה על הכור נידונה לכישלון, ותביא לקריסת יחסי ישראל-ארה"ב, מתקפה כלל-איסלאמית וחרם בינלאומי. בגין החליט שמניעת מתקפה טראומטית גרעינית על ישראל מצדיקה מחיר טראומטי. אבל, הערכות המומחים ששללו את המתקפה התנפצו על סלעי המציאות, אך האיום הגרעיני העירקי הוסר.
בדצמבר 1981 החיל בגין את החוק הישראלי על רמת הגולן, תוך התעלמות מאיומים ועונשים כבדים מצד ארה"ב, כולל ביטול הסכם נרחב לשיתוף פעולה ביטחוני והשעיית אספקת מערכות נשק מתקדמות. אבל, האיומים והעונשים פינו מקום לשיתוף פעולה אסטרטגי חסר-תקדים עם ארה"ב, ואילו רמת הגולן הפכה לחלק בלתי נפרד מישראל. ראשי הממשלה לעיל היו מטרה לביקורת עזה מבית ומחוץ ואיבדו פופולריות קצרת-טווח, אך זכו להערכה ארוכת-טווח עקב נכונותם לקרוא תיגר על גופים רבי-עוצמה ולשלם מחיר גבוה עבור יעדים חיוניים.
הם ידעו שרתיעה מלחץ מזמינה לחצים נוספים וכבדים יותר. כך הם שידרגו את תדמית ההרתעה של ישראל ותרמו רבות לשידרוג מעמדה הבינלאומי, להרחבה דרמטית של הקשרים הביטחוניים והאזרחיים עם מדינות ערב, ולשיתוף פעולה אסטרטגי חסר-תקדים עם ארה"ב.
מציאות המזרח התיכון (יחסי ישראל-ערב)
הטענה שהחלת החוק הישראלי בבקעת הירדן ויו"ש תאיים על הסכמי השלום עם ירדן ומצרים ותשבש את היחסים הפורחים בין ישראל למדינות ערב, מפחיתה בערך היעדים המרכזיים של סדר היום הערבי, החשובים עשרת מונים מהעניין הפלשתיני. הטענה אף מתעלמת ממשקל תדמית ההתרעה של ישראל בעיצוב ביטחונן הלאומי של מצרים, ירדן, סעודיה, איחוד האמירויות, עומאן, בחריין וכווית.
לדוגמה, הסכם השלום ישראל-ירדן נחתם על-ידי בית המלוכה ההאשמי כדי לקדם אינטרסים ירדנים ולא ישראלים. הוא נועד לקדם את ביטחונה הלאומי של ירדן, הרבה יותר מאשר את ההכרה בקיום יישות יהודית ריבונית ב"בית האיסלאם" שנועד, לכאורה, רק ל"מאמינים". כמו כל המשטרים הערביים- ובמיוחד מאז התפרצות הצונאמי הערבי ב-2010, גם המשטר ההאשמי עומד בפניי איומים קיומיים ברורים ומיידיים מבית ומחוץ, העלולים להתפרץ בכל רגע ולשנות לחלוטין, ולרעה, את מפת המזרח התיכון.
בניגוד
למלל הפרו-פלשתיני הבוקע מרבת עמון,
ההתנהלות הירדנית, מאז סיפוח יו"ש באפריל 1950 שלווה באיסור מוחלט על פעילות פוליטית פלשתינית, מייצגת את
תפיסת העולם הערבית הרואה בפלשתינים אב-טיפוס לחתרנות וטרור בינערביים. בית המלוכה ההאשמי רואה במדינה פלשתינית איום קיומי, ובמקביל רואה בתדמית ההרתעה של ישראל את סוכן ביטוח החיים האמין ביותר מול איומים קיומיים מבית (ארגונים פלשתינים, "האחים המוסלמיים", דאעש וגורמים בדווים בדרום ירדן) ומחוץ (האייתולות באירן, עירק וסוריה). המלך עבדאללה השני מודע לתפקיד המרכזי של גורם ההתרעה הישראלי בהדיפת הפלישה הסורית לירדן ב-1970, כאשר ארה"ב הייתה שקועה בבוץ הוויאטנאמי ולא באה לעזרת בעלת הברית הירדנית.
ירדן מכירה בערך הייחודי של ישראל כמקור למידע מודיעין חיוני, סיוע פעיל למלחמה בטרור הפלשתיני והאיסלאמי, אספקת מים ל-1.5 מיליון פליטים מסוריה, גז טבעי במחיר נדיב ונגישות מסחרית לנמל חיפה. ישראל גם מהווה מוקד שתדלנות פרו-ירדנית בוושינגטון, ומעניקה לירדן מעמד בכורה באחריות על המקומות הקדושים לאיסלאם ולנצרות בירושלים. האם המלך עבדאללה השני ירצה להבקיע שער-עצמי בתגובה להחלת החוק הישראלי?!
גם סעודיה ושאר מדינות המפרץ הערביות (להוציא קטר), בנוסף למצרים, מכירות בחיוניות ישראל בהגנה מול איומים קיומיים כגון האייתולות, "האחים המוסלמים", דאעש, ארדואן, ותופעות לוואי וולקניות של מלחמות האזרחים בסוריה ועירק. סעודיה גם רואה בקשרים המתרחבים עם ישראל ביטוי לאיומים משותפים לשתי המדינות, המגמדים את העניין הפלשתיני. סעודיה מכירה בתרומת היכולת הטכנולוגית של ישראל למאמץ לגיוון הכלכלה הסעודית ולשחררה מהתלות המוחלטת בנפט וגז טבעי.
סעודיה רואה בהצעה להקמת מדינה פלשתינית תוספת של משטר פורע-חוק שיתדלק את מדורת המזרח התיכון, בניגוד לישראל אותה היא רואה ככבאי-אש מצטיין.
ככל שתדמית ההרתעה של ישראל משתדרגת, על-ידי הפגנת עצמאות מדינית וביטחונית, כן משתדרג הביטחון הלאומי של ירדן, סעודיה ומצרים. לעומת זאת, ישראל הססנית המוותרת על עצמאות הפעולה הביטחונית-מדינית, וממתינה לאור ירוק מהבית הלבן, מעניקה רוח גבית לארגונים ומשטרים פורעי חוק המאיימים על קיום המשטרים הערביים המתונים-יחסית. החלת החוק הישראל בבקעת הירדן וחלקים ביו"ש תבטא את מורשת בן-גוריון, אשכול ובגין, תשדרג את תדמית ההתרעה של ישראל ותקדם אינטרסים קיומיים של ירדן, מצרים, סעודיה, איחוד האמירויות, עומאן, בחריין וכווית הפרו- אמריקניות.
