לשרה מירי רגב יש חוש רגש מפותח. "מי ששבר אותי היה מיכאל" אמרה רגב למתנגבי עמותת גמלא, שהגיעו לביתה בערב שבת להודות לה על החלטתה לאפשר לקשישים לשוב ולשלם עבור נסיעתם באוטובוס במזומן. כוונתה הייתה למיכאל מגידוביץ בן ה-99 שירד מאוטובוס של אגד לאחר שהתברר לו כי לא יוכל לשלם במזומן. אין זו הפעם הראשונה שבה רגב מבקשת לשנות באבחת חרב החלטה של גורמי המקצוע. בינואר 2012 עמדה בראשות ועדת המשנה להכשרות וכוח אדם של הכנסת. היא יצאה חוצץ נגד הסיכום שהושג בין הצבא לרכבת ישראל שלא לאפשר נסיעת חיילים חינם בשעות השיא בימי ראשון בבוקר ובמקום זאת לאפשר להם חלופות באמצעות חלופות בהסעות מיוחדות. שר התחבורה דאז ישראל כ"ץ נבהל מהביקורת, שלוותה בקמפיין מסיבי נגדו מצד כלי תקשורת מוביל. ההחלטה בוטלה, והתוצאה פגעה קשות בנוסעי הרכבת ובשירות הרכבתי. הקרונות הפכו לצפופים באופן בלתי נסבל ונגרמו עיכובים קשים בתנועת הרכבות. ממוצע האיחורים (איחור מעל 5 דקות) בימי ראשון זינק ל-9.5% בממוצע, והיו ימי ראשון שאף הגיעו ל-35% מהרכבות בשעות השיא (09:00-06:00) ולא מעט רכבות בוטלו כתוצאה משיבושי לוח הזמנים.

הממלכתיות מחייבת

חוש הרגש של השרה רגב והלב הרחום שלה הם דבר מבורך, אך תפקידה הממלכתי מחייב שקילת הדברים בראייה שכלית מפוכחת ולא מן הבטן, ובוודאי לא על סמך מקרה בודד של קשיש שירד מן האוטובוס שאינו משקף את הכלל. לפעמים התחשבות יתר, ללא הכרה של הפרטים, עשויה להתברר כרועץ. בכל הכבוד לטענות הנהגים בדבר סיכון בריאותם וסיכון בריאות הקשישים, לא זו הנקודה. הרי תשלום מזומן מתאפשר גם במרכול, בדוכן הפלאפל ובמספרה ואיש אינו סבור שמדובר בפעילות מסוכנת. מדובר בטענה אנטי-שירותית בעליל. עם זאת, לטענות הנהגים על יצירת אפליה בין נוסעים שעלולה להוביל לאלימות נגדם יש משקל, גם אם לא גדול. תארו לעצמכם שני נוסעים - האחד יכול לשלם במזומן והאחר לא, והצעקות על הנהג בעקבות המדיניות המפלה לכאורה. ואף על-פי כן, ההנחיה לנהגים מצד ההסתדרות הלאומית וההסתדרות הכללית שלא לאפשר לקשישים לשלם במזומן, יותר מאשר הניסיון לדאוג לשלום הנהגים, יש בה ניסיון להטיב את תנאי העבודה שלהם בכך שלא יצטרכו להתחכך בנוסעים ולהימנע משימוש בכסף מזומן. לראיה, לא הוגשה שום בקשה שתמנע חיכוך בין הפקחים באוטובוסים לציבור הנוסעים. ארגון נהגי האוטובוסים אומנם עתר לבית הדין לעבודה, אך האינטרס הכי גדול להפסקת התשלום במזומן הוא של המפעילים עצמם. כל חברת תחבורה ציבורית שמחה להיפטר מהצורך לצייד את הנהגים בתיק פורט, תיק שנושא הנהג ובו הכרטיסים והעודף בשטרות ובמטבעות שעליו לשלם לנוסע. זה חוסך לה לא מעט כאש ראש בספירת הכסף ובהצלבה בין נתוני תשלום למניעת מעילות וכדומה, וגם מקצר את משך הנסיעה ומגדיל את תפוקת הנהגים. הוראתה של שרת התחבורה לאפשר מהיום גביית תשלום מקשישים, גם אם לא הייתה נתקלת במרד מצד ארגוני הנהגים, לא הייתה מיושמת בכל מקרה בלא מעט קווים שבהם כלל לא ניתן לשלם במזומן כגון קווי התחבורה העירונית בבאר שבע, אוטובוסי המטרונית בחיפה, חלק מהקווים בגוש-דן, כל קווי רכבת ישראל והרכבת הקלה בירושלים - וזאת בלי קשר לקורונה.

נסיעות חינם - בחקיקה מה אפוא הפתרון לבעיית התשלום של הקשישים? לפני שניגע בכך הקדמה קצרה: רוב הקשישים אינם משלמים במזומן אלא בכרטיס רב-קו, ובעיית התשלום שייכת לפלח מזערי. מדובר באוכלוסייה הנמצאת ברמה חברתית-כלכלית נמוכה ואוד ומקבלת 2,000 שקל מהביטוח הלאומי. הם, כמו נוסעים אחרים שלא מסוגלים לשלם מפאת מצבם הכלכלי או מוגבלות נפשית כלשהי, זוכים להעלמת עין שמתחשבת במצבם, והסיכוי שנהג או מבקר יורו להם לרדת מהאוטובוס קלוש. כלל נוסעי התחבורה הציבורית המקבלים 20% הנחה (לרוב בערך צבור), כך שאם נפחית שיעור זה מה-50% הנחה שמקבלים אזרחים ותיקים, הגענו ל-30% בלבד. מאחר שרוב הקשישים עושים שימוש בתחבורה עירונית (80% מהנסיעות) הרי שמדובר בסכום זניח ביותר שהקשיש משלם (20% בלבד מהסכום - קצת יותר משקל אחד). ללא ספק מדובר בעלות שהמדינה יכולה לספוג. למרות ששיעור הקשישים מקרב משתמשי התחבורה הציבורית גבוה, מדובר בגרושים. ההפסד הכספי מכך אינו משתווה להפסד הנגרם כבר היום כתוצאה מכך שנוסעים אחרים מתפלחים לאוטובוסים ואינם מתקפים את כרטיסיהם. למדינה יש אינטרס בנסיעת קשישים בתחבורה הציבורית. זה מפחית את הנסועה, באמצעות הורדת כלי רכב מהכביש, מונע תאונות שנגרמות כתוצאה ממחלות ובעיות מוטוריות המשפיעות על מהירות התגובה ובעיות אחרות הפוגעות בבטיחות. אין כאן חשש לסבסוד צולב של הוספת תשומות, שכן ציבור המבוגרים עושה לרוב שימוש בתחבורה הציבורית בשעות השפל שבהן אוטובוסים נוסעים ממילא - דבר שאינו מצריך הוספת תשומות כלשהן. הם אינם תופסים מקומות שמיועדים לנוסעים אחרים כי יש הרבה מקום באוטובוס, וכאמור - העלאתם מהכביש לאוטובוס גם תועיל לתל"ג, גם תנגיש עבורם מקומות רבים וגם תפטור אותם מהצורך בשימוש ביישומונים סלולריים מסובכים שמאתגרים אותם טכנולוגית. הפתרון יהיה בהפיכת הנסיעה בתחבורה הציבורית לקשישים חינם. אפשר לתת את הפטור מתשלום לכל האזרחים הוותיקים שאינם משתכרים (גיל פרישה הוא 67 לגבר ו-62 לאישה). לכאורה, מדובר בהליך פשוט, שכן פקודת התעבורה (סעיף 70) קובעת כי "רשאי שר התחבורה להתקין תקנות בקשר לרכב מנועי ציבורי בעניינים אלה: (4) קביעת ... תעריפי שכר נסיעה". אולם אין מדובר כאן במתן הנחה אלא בפטור מלא, שבדומה לבעלי פטורים אחרים (חיילים, שירות לאומי, עיוורים וכד') שכדי לתת אותו אין די בתקנות ובצווים, אלא יש צורך בחקיקה ראשית, ולכך סביר להניח שתהיה התגייסות מלאה מצד הכנסת, אם רק ירצו בכך שר האוצר ישראל כ"ץ ושרת התחבורה מירי רגב. בתקופת הקורונה אין ולא צריך להיות למדינה שום עניין בעידוד קשישים, שהם אוכלוסיית סיכון מובהקת, לעשות שימוש בתחבורה הציבורית. לכן על השרה רגב לרדת מן העץ עליו טיפסה, בשל חוסר ההבנה המקצועית שלה בעניין, למשוך את הדרישה לאפשר לקשישים תשלום במזומן ולהשאיר את המצב על-כנו תוך הפניית בקשה לנהגים לגלות התחשבות ולא להוריד נוסעים (דבר שממילא מתקיים) ולהנחות את המפעילים כי הפקחים מטעמם יסייעו לקשישים בהסדרת התשלום.