אני קורא פוסטים ועוד פוסטים שמתארים את הסכנות של הפסקת פעילות החינוך הבלתי פורמלי בכלל ושל תנועות הנוער בפרט. בכולם מדברים על כך שבני הנוער יסתובבו ברחובות בצורה לא בטוחה, יצאו למסיבות, יתקהלו באופן לא אחראי ויסכנו את עצמם. הרשו לי לחלוק על כך לרגע.
בני ובנות הנוער שלנו מראים לנו פעם אחר פעם כמה הם יודעים לקחת אחריות, כמה הם דואגים לסביבה שלהם, הקרובה יותר והקרובה פחות, כמה הם חכמים וחשופים לידע וכמה הם מבינים הרבה יותר מאיתנו בהרבה מאוד דברים.
"נוער חסר אחריות שיפיץ קורונה" - זו פיקציה! קבלו סקופ - בחודש האחרון היו בני נוער בגבעתיים שהתגלו כחולים מאומתים (שנדבקו כולם מחוץ למסגרות החינוך הבלתי פורמלי) ואתם יודעים מה יפה? באף אחד מהמקרים האלה, שטופלו מיידית על-ידי רכזי התנועות, הארגונים או הצוות החינוכי, לא המשיכה שרשרת הדבקה בתוך הקבוצה, הארגון או התנועה. כלומר, הגיעו ילדים חולים לפעילות, ולא הדביקו אף אחד אחר.
המשמעות - בחינוך הבלתי פורמלי יודעים טוב מאוד לשמור על ההנחיות ועל בריאות החניכים והחניכות שלנו. אולי אפילו הכי טוב.
מה
כן יקרה אם לא תתקיימנה פעילויות חינוך בלתי פורמליות בקיץ?
- עלייה בשיעור הדיכאון.
- עלייה בתחושת הבדידות.
- ירידה בתחושת השייכת.
- עלייה בצריכת אלכוהול ועישון (נתונים אמיתיים מדוח של עמותת על"מ מתקופת הסגר).
ומה יקרה אם
כן תהיה פעילות חינוך בלתי פורמלי בקיץ?
- אלפי בני ובנות נוער שסיימו כתה ט' יזכו להיות בסמינר ההדרכה המיוחל ויהפכו לאנשי חינוך בעצמם.
- אלפי בני ובנות נוער יחוו תחושות הצלחה, סיפוק, שייכות, הכלה, אהבה, ביטחון ומסוגלות.
- אלפי בני ובנות נוער יזכו ליהנות מתוכן רלוונטי, מפעילויות פנאי ערכיות וחברתיות, ומקשר בין אישי וקבוצתי.
- אלפי בני ובנות נוער יבחרו להעביר את הקיץ שלהם בהתנדבות, עבור הקהילה והחברה, עבור מי שצריך, עבור מי שנמצא בקבוצת סיכון, ועבור מי שנפגע בחודשים האלו, שהביאו כל כך הרבה מאיתנו לכדי נזקקות אמיתית, מסוכנת ומפחידה.
תנו לנוער להמשיך לבחור בדרך המדהימה שהם בוחרים בה. הם באמת יודעים, הם באמת טובים, הם באמת יעשו את זה כמו שצריך. ובואו נודה בזה - זה הכרחי.
