האומה הייתה שמחה להתהדר בחכמיה, במשכיליה, בגיבוריה, להציבם בחזית, בקדמה, למען יהיו מופת וסמל, מודל לחיקוי והשראה. האומה, אותה אומה השולחת יד איש ברעהו, נועצת מדקרות חרב אישה בגו רעותה, המנהלת קרב איתנים על מעמדות, קטלוגים, סטריאוטיפים וסטיגמות, המנציחה את ישראל הראשונה, השנייה, השלישית והעשירית, מרכינה ראשה אל מול מי שמסרו נפשם למען האחר, ללא כוונות רווח, ללא ציפייה לתמורה, בשל צו מצפונם, המצפן המוסרי והמצפון האנושי. אומה אחת ופני הכיעור והיופי כרוכים זה בזה.
האומה חקקה באותיות של דם, יזע ודמעות, במילים של כאב ושירה מייסרת, את גיבוריה המתים, אלו שמסרו נפשם למען האחרים. מנתן אלבז, בן מרוק ששם נפשו בכפו והציל חיי חבריו החיילים, דרך עובד לדיז'ינסקי, רועי קליין, משה יצחק טובל, חגי בר אוריאן, מאיר מרגלית, איתן מרקל ועד למוטי בן שבת, ומיכאל בן זיקרי. הגיבורים במדים עוטרו בעיטורי גבורה ומופת, שירים נכתבו אודות סיפורם, מורשת קרב נכתבה בגעגועי אוהביהם. הם צרובים לעד בפנתיאון הגבורה הלאומי.
חובתה של האומה, אותה אומה, המנסה בציפורניה לא להתדרדר למלחמת אחים, לא להרחיב את השסע, לא להעמיק את התהום הפעורה, אותה אומה המשוועת לחיבור, לריפוי, המייחלת לשקט, קצת שקט, חובתה להעניק למשפחת הגיבורים, בן שבת ובן זקרי, את צל"ש האומה, עיטור המופת. לחקוק את דמויותיהם של מוטי ומיכאל על לוח ליבה, להציבם על כותל המזרח של מסירות הנפש היהודית.
האומה מחויבת, רגע לפני שיד איש ברעהו, שמתפלגת שוב לשונאים ואוהבים, לאדוני הארץ ושואבי מימיה, לחבק את משפחות הגיבורים, למצוא את הדרך להנכיח את מעשה הגבורה ההרואי, להטמיע אותו במוסדות החינוך. לנצור את רגע המצפון והמצפן האנושי-מוסרי, להטעין את הלבבות במופת הנתינה.
מוטי ומיכאל הם הפנים היפות של המדינה הטובה שלנו, המדינה החבולה, הפצועה, המדממת, השונאת והאוהבת, המדינה שבניה לא בגדו ברעיונות האנושיים הנשגבים, ומוכנים עדיין לשלם בחייהם על החרות לחיות במדינה שהמוסר האנושי בה לא קהה, גם אם המדינה שכחה, מעת לעת, את חובתה כלפי הבן זקרים והבן שבתים.
גיבורי האומה החדשים ראויים לזיכרון של כבוד, אסור לאפשר להם לרדת אל תהומות הנשייה, הם זה אנחנו, עם תוספת של עוז רוח ומסירות נפש, מקדשי החיים.
