נתניהו וגנץ - צירוף פנדמי

מדובר בשתי דמויות הפוכות באופיין, אשר סובלות לאחרונה מאותה מחלה פוליטית עצמה - היחלשות מעמדן בדעת הציבור. אצל נתניהו החל התהליך על-רקע כשלונו הכלכלי בתפר שבין שני גלי הקורונה; גנץ, מאידך-גיסא, מצוי בעיצומה של נסיגה פוליטית מתמשכת, שהחלה עם החלטתו לפרוש מ"כחול לבן" (הישנה) ולהצטרף לממשלת חירום בראשות נתניהו. במהלך המאמץ להרכיב את ממשלת החירום, שידר גנץ "שלום בין שווים", אולם בתחום הפוליטי הם אינם שווים במאומה - לא בעוצמה ובניסיון ולא במטרות ובהשקפות היסוד. למחנות התומכים בשתי דמויות פוליטיות אלה, היו ציפיות שונות ומנוגדות מהשיתוף, ומבחינה זו שני הצדדים יצאו מההסדר החדש מתוסכלים, והתסכול הולך וגובר. נתניהו, כצפוי, היטיב לתמרן מול גנץ בתחילת הדרך. על האתגר הראשוני וקצר המועד של הגל הראשון, השתלט בגישה שטחית (אד-הוק) ומוחצנת; אולם זו לא עמדה לו בתחילת הגל השני, כשלאילוץ הבריאותי "המובן" מאליו הצטרף האילוץ הכלכלי - תוצאת התגובה הנמהרת מדי של הפעולה בגל הראשון, במיוחד היציאה מההסגר. כל מה שבא בעקבות אלה ואנו חוזים בו כיום, הוא כשל תוצאתי. בתחילת הדרך של ממשלת החירום, נמצאה ישראל בעיצומו של הגל הראשון של הקורונה שנגרם ע"י שטף התיירים שהגיעו לארץ וישראלים שחזרו ממקומות נגועים בחו"ל, במיוחד באירופה. המהלכים החריפים שנקטה המדינה בגל זה נבעו מתוך כורח - חוסר ניסיון, שיפוט אוטופי וחולשה אינהרנטית כללית של מערכת הבריאות הישראלית. נתניהו התייצב מיד בראש המאבק, בעוד גנץ נותר בצל, אעל-פי שגרס שתכלית הקמת ממשלת החירום הוא המאבק בפנדמיה, כשידע שבפועל שאין זה כך. התגובות החריפות אך שטחיות והבלתי מותאמות למאבק ממושך, הביאו להישגים ממשיים בטווח הקצר, אבל הכשילו ומכשילים את המאבק שברור כי ילוונו לטווח ארוך (1 - 2 שנים לפחות). נתניהו היה נתון כבר בתחילת הדרך בעיצומם של מהלכים פוליטיים, כלכליים וביטחוניים מורכבים, לרבות תוכנית הסיפוח באיו"ש. בכל זאת בחר לראות באתגר החדש קרש קפיצה לחיזוק יכולותיו ומעמדו הפוליטי. להערכתי, ניתן בדיעבד לקבוע שלא העריך נכון את האיום הפנדמי ואת השלכותיו הכלכליות העתידיות, במיוחד על העצמאיים במשק.¹ ההצלחה הראשונית שיחקה לידי רה"מ, אבל בתפר שבין הגל הראשון לשני - כשל בארבעה תחומים: נכנע ללחץ פופוליסטי ציבורי, תקשורתי ופוליטי, "לפתוח את המשק" לפעילות עסקית רחבה תוך זמן קצר, נימנע מאכיפה אקטיבית ונמרצת של כללי הזהירות להם נדרש הציבור בכדי למנוע התפרצות מחודשת של המחלה, איפשר או גרם להחלפה של כל ראשי האירגונים-משרדים הממשלתיים המעורבים עד צוואר בניהול והכוונת הפעילות המשקית - אוצר (שר ומנכ"ל), בריאות (שר, מנכ"ל, ראש שירותי בריאות הציבור במשרד הבריאות - פרופ' מיכל סדצקי), חינוך ( מנכ"ל ללא שר). לכאורה, "לא אלמן ישראל", אבל רק לכאורה. לימוד תוך כדי תנועה הוא כושר חשוב בעיתות משבר, אבל איננו בהכרח הדרך האופטימלית להימנע משגיאות וממחיר גבוה שהן גובות מהמדינה. לאחר ההלם הראשון והמשקל הפוליטי היחסי ש"העניק" לנתניהו ועל-רקע דעיכה בסקרים, הבין גנץ שנקלע לעמדת נחיתות, והחל מחפש דרכים למזער נזקים. למעשה, הרעיון המשמעותי היחיד שניתן ליחס לו, הוא ההצעה להעביר את השליטה ("תִיכלול") על ניהול המשבר לצה"ל ולהעמיד בראש המינהלת שתוקם למטרה זו את הרמטכ"ל לשעבר איזנקוט, שיקבל לשליטתו "חצי ממשלה" והמון משאבים. אינני יודע מיהו הראשון שהגה רעיון עיוועים זה,² שהרי אין דרך מוחצת יותר מזו להודות שהממשלה הנוכחית - נתניהו את גנץ כשלה ומרימה ידיים. צריך להיות גם ציניקן או בור גמור בפוליטיקה שלא להבין את המלכודת. מאחר שנתניהו ואיזנקוט אינם משדרים כבר מזמן על אותו גל, פירוש הדבר הוא להחליף בפועל את ראש הממשלה כשנה וחצי לפני הזמן המיועד בהסכם הרוטציה בכפיף לגנץ. אבל רק לכאורה, צה"ל יכול לעשות הכול. מאז מלחמת לבנון ה-2 ראינו שזו אגדת עם, וצה"ל אינו מצליח לנצח במלחמות... שזה תפקידו העיקרי. יש דרכים שונות לבצע פוטש צבאי במדינה, אחת מהן היא למנות חצי תריסר רמטכ"לים במיל' ועוד חצי תריסר אלופים במיל' לתפקידי מפתח, ללא בחירות וללא שליטה אזרחית, והמעשה עשוי. תניהו פיקח מדי מכדי שיפול למלכודת זו.

זאת ועוד; כבר זמן-מה ברור שסיפור הקורונה הוא סיפור ממושך ולא תרגיל בזק של גיוסי פתע. עד שימצאו חיסון או תרופה, נלמד את המערכות האזרחיות לעבוד כראוי ונתגבר אותן כדי שתהיינה עצמאיות ויעילות ונשלים במערכת הבריאות את התקנים, האימון וההדרכה של המומחים הדרושים לתכלית זו, עלולה ישראל למצוא עצמה באיום מלחמתי אקטיבי לפחות עם חלק משכניה. כשהרמטכ"ל מדבר על תוספת תקציב, על חוסר באימונים, על רמה לא מספקת של יכולות בכוחות היבשה, וכאשר קצינים בכירים במילואים מאששים מצבים אלה פעם אחר פעם, אני מעדיף שצה"ל יעסוק בשכלול כוחו ויכולותיו המלחמתיות. במקום שהוא יכול לתרום, ולו זמנית, ידע ואמצעים בחסות הרשות האזרחית הממונה, מבלי שיתחפש לחלק מהשדרה האזרחית, בתחומים שאינם כלולים בהגדרת תפקידו המרכזי והחיוני - ביטחון ישראל. לא עומדים לרשות ישראל הזמן והאמצעים לעשות כל מהלך של בניית היכולות הלאומיות, מספר פעמים בזו אחר זו.

מלכתחילה היה ברור שהצירוף נתניהו - ימין, וגנץ - שמאל-מרכז, אינו עובד טוב; היקף ואופי הניגודים גדול ומגוון מדי. שני הצדדים נאלצו לוותר ולהסכים לשיתוף פעולה כפוי - כל אחד מהם והאיומים הפוליטיים והמשפטיים התלויים ועומדים מולו. בטרם התברר שנתניהו כשל במעבר משלב א' של המאבק בקורונה לשלב ב' וגנץ החל להדגיש את נוכחותו באמצעות שימת מקלות בגלגלי פעולת ממשלת החירום, החל הקשר הרופף בממשלת החירום מתרופף עוד יותר, והשאלה של בחירות חדשות צצה ועלתה שוב אל פני השטח. כיום מתמקד הוויכוח בתקציב השנתי לשנה זו (עד 31.12.2020) ובשנה הבאה. הפגנות העצמאיים, שגויסו, חרף הכחשותיהם, למאבק רחוב חדש נגד נתניהו, ע"י יריביו המובהקים בשמאל הקיצוני, ב"יש עתיד" וברשימה הערבית המשותפת בתמיכת שותפים מהקואליציה בכחול לבן - מחריפים יחסים שבריריים אלה עוד יותר.

נתניהו סובל מכשלים נוספים, אשר פוגעים במעמדו ובעוצמתו הפוליטית. בראש ובראשונה זהו העיכוב בהחלת הריבונות על איו"ש, והרפורמה החוקתית במערכת המשפט. דומה שבהקפאה בפועל של תוכניות הימין בשאלה האחרונה ע"י מסירת תיק המשפטים לנציג "כחול-לבן", ניתן למקד בשלב זה את הצלחתו הרצינית היחידה של גנץ בממשלה המשותפת. בעיכוב החלת הריבונות משחקים גנץ וחבריו תפקיד "בלם מאחור", אולם להערכתי זהו תפקיד משני. הנושא מעוכב ע"י ממשל טראמפ, בהשראת ג'ארד קושניר, מתוך רצון להפיק ממנו את מלוא התועלת לטראמפ. כולם "משחקים על זמן" כשהמועד הקריטי הוא הבחירות בנובמבר בארה"ב. דומה שטראמפ יעכב זאת עד לרגע שישתכנע שאין סיכוי שהפלשתינים ישנו את עמדתם בעניין המו"מ עם ישראל, באופן שיאפשר לו למצות פוליטית מהלך בישראל, או, לחלופין, עד אשר נתניהו יאזור אומץ לפעול בנושא זה, מבלי להמתין עוד לאף אחד ולשום דבר. או אז יתן למהלך את חסותו וינסה למצות ממנו כך את המירב. כך, או כך, אנו מתקרבים לתקופה עדינה וסוערת עד מאוד. מדיווחים ממקורות שונים כגון אתר תנועת "אם תירצו...", מתברר שבהפגנות השבת האחרונה פורסמו כרוזים הקוראים למרי אזרחי אלים, ובכלל זה אינתיפאדה ערבית חדשה, שתמנע את הסיפוח ותשנה את המציאות הפוליטית בתוך ישראל. זו כבר עליית מדרגה חמורה, המחייבת טיפול מצד המשטרה והשב"כ, ביד קשה וללא דיחוי. זו גם סיבה נוספת מדוע יש להאיץ את תהליך הסיפוח באיו"ש, ללא תלות במאבק בקורונה, ומדוע ממשלה זו אם תפסיד את ההזדמנות לסיפוח תהיה למפגע לאומי!

אינני מיחס חשיבות רבה לבקיעים כביכול בקשר שבין נתניהו לחרדים. אי- היציבות המסתמנת לעיתים נובעת מרצונם למצות את נזילות המצב לקידום האינטרסים המגזריים שלהם, אבל בעת משבר אמיתי, ילכו עם הימין כגוש פוליטי.

כוחו הפוליטי העיקרי של נתניהו בעבר היה בחושיו המחודדים לצפות התפתחויות ולהכין להן מענה, עוד בטרם הבינו יריביו כהלכה את המגמה. כושר זה מוצה כאשר השליטה בייזום ובהכוונת מהלכים מרכזיים ממשלתיים היו בידי נתניהו בלעדית. המהלך שביצעה ח"כ שאשא-ביטון היכה קשות ביכולת זו, ודומני שהח"כית הנכבדה אינה מבינה זאת עד לרגע זה. החבלה כאן כפולה: פוליטית ומעשית - כתקדים וכהטלת מגבלה על כושר התמרון וההתמודדות של נתניהו. מה שמנסים לעשות במהלך השנה האחרונה יריביו הפוליטיים בסיוע היועץ המשפטי לממשלה, הוא להגביל את כושר התמרון של רה"מ, לנתב את מירב האנרגיות שלו לנושאים אישיים ולהותיר לו פחות זמן ואנרגיות לניהול המהלכים הפוליטיים, שבהם נכשלים יריביו מולו פעם אחר פעם. במקרה של ח"כ שאשא-ביטון, כשלה הח"כית בעניין נוסף: הפרדת הרשויות בין הרשות המבצעת למחוקקת. הכנסת, כידוע, היא הרשות המחוקקת ולכן אינה מעלה הצעות אופרטיביות, אלא מאשרת או דוחה את הצעות הממשלה (גם בחקיקה, זה המצב לפחות באופן חלקי). הצעות שלא אושרו, עוברות רוויזיה ומוגשות שוב לאישורה (כמפקחת על הממשלה ולא כמחליפתה). בהכנת הרוויזיה נלקחות בחשבון הערות הח"כים, בכדי להגדיל את הסיכוי שהתיקון יעבור. תכתיב מהסוג שהציבה שאשא-ביטון בפני הממשלה בנושא סגירתם של מתקנים ומפעלים כלכליים במטרה לצמצם את קצב ההדבקה של הקורונה, כשאין בידי הממשלה (וגם הכנסת!) אלטרנטיבות אחרות, היא "תקיעת בוהן באצבעה - מעשה בלתי- ידידותי בעליל מצד חברת קואליציה. הכנת הנתונים הנדרשים, אינה ניתנת להעשות בפרק הזמן שדרשה הכנסת ועל כן היא בבחינת התרסה. שני הדברים מהווים שגיאה חמורה של ראשת הוועדה, באשר היא מעמידה את הממשלה במצב בלתי נסבל - מצד אחד, הממשלה היא הנושאת באחריות ומצד שני הכנסת מחבלת ביודעין ביכולתה למלא את חובתה הראשונה. מהלכים מסוג זה, בלחץ התפשטות המחלה בקצב הקיים כיום, מתאים אולי לאופוזיציה לא אחראית, אבל לא לחברי הקואליציה. לכן, אם כוונת ח"כ שאשא-ביטון הייתה לדחוף את הממשלה להתפטר, היא אינה יכולה לייצג את הקואליציה - ובכך צודק נתניהו.

המצב מסתבך והולך ככול שהמהלכים הנדרשים אינם מוצאים לפועל בתזמון ראוי, או מבוצעים ברשלנות ובחוסר תכנון וניהול ראויים לשמם. יש בהחלט מקום למנהל אופרטיבי שיתכלל את פעולות הביצוע מול כל השחקנים החשובים, אבל הוא לא יוכל להיות ממונה ישיר עליהם, משום שהאחריות הכוללת נותרת בידי שרי ומנכ"לי המשרדים, כפי שהיא נותרת בידי ראשי הרשויות המקומיות בתחומיהם. לא ייתכן שמשרד הבריאות יהיה אחראי על מערך המידע הרפואי בישראל, כשמערך זה ינוהל ויופעל ע"י מישהו שאינו כפוף למשרד, בהנחה שיואיל בטובו לעדכן את משרד הבריאות במתרחש, או לקבוע לו סדר עדיפות בביצוע העומד ביגוד לשיפוטו המקצועי. דווקא העובדה שהאלוף (מיל') אמיר אבולעפיה - לשעבר ראש אגף התכנון במטכ"ל - המיועד לשמש "כפרויקטור" קורונה ³ אינו נמנה על קבוצת "חביבי" גנץ וסביבתו וקרובה, נראית בעיני כראויה ורצויה וכבעלת סיכוי להשיג מינוי שיהיה "חופשי ונקי" מפוליטיקה ולהועיל.

הלקח העיקרי מהכשלים בהם נתקל המאבק בקורונה בשלב השני עד כה, הוא חוסר הסברה איכותית ומפורטת של התוכניות הממשלתיות ותכליתן (לרבות גבולות הידע הקיים). הסברה זו צריך לדברר דובר מינהלת הקורונה. אפשר שנכון לשקול להגדיר מנהלת זו כיחידה במשרד ראש הממשלה, הכפופה מקצועית למשרד הבריאות.

הציבור המתפרע כיום ברחובות (מתפרע ולא מפגין!) משקף שתי קבוצות עיקריות: יריבים פוליטיים של נתניהו והימין ואזרחים שמקורות פרנסתם נפגעו. האחרונים שוגים בהתחברם לאנרכיסטים וליריבים הפוליטיים, המנסים שוב להדיח את ראש הממשלה בדרכים אנטי-דמוקרטיות שלא תצלחנה.