ספרו המונומנטאלי של הסופר והפילוסוף הצרפתי-אלג'יראי (והיהודי) "המיתוס של סיזיפוס" מתמקד בניתוח מימד האבסורד מזוויות שונות. הדימוי המגלם בעיניו את הביטוי האולטימטיבי של האבסורד הוא וריאציה על המיתולוגיה היוונית, לפיה, סיזיפוס רואה את האבן המידרדרת מראש ההר ומודע לאבסורד של קיומו, ובכל זאת ירד למטה כדי לגלגל את האבן בחזרה למעלה.
נזכרתי בדימוי זה כאשר נדרשתי להפגנות אנשי "רק לא ביבי" אשר זוכות לקלוז-אפים מצד ערוצי תקשורת המיינסטרים במאמץ מודגש להעצים את ממדיהן לכדי נסיבות של המהפיכה הצרפתית.
האמפתיה הכמו-פבלובית של התקשורת כלפי המפגינים וההגנה על מהות צידוקיה, תוך העלמה מכוונת של פגיעה סביבתית, ביזוי סמלי שלטון והפרות חוזרות ונשנות של תנאי ההפגנה, כביכול בשם קדושת הדמוקרטיה, מצטיירת כמעשה מתוזמר וככזה התופס צד מזוהה מאוד של הספקטרום הפוליטי.
הרושם המתקבל הוא כי חופש הבעת הדעה וזכות ההפגנה, הם ערכים נאצלים שאין למעלה מהם, ולפיכך הרעיון הדמוקרטי "הכה רומנטי" מתורגם לנטילת החוק לידיים והשתתת אווירת אנרכיה ברחובות.
מחוללי ההפגנות מתאמצים להנחיל את הרושם התמים כי המדובר במחאה חברתית ספונטנית, בסגנון "לחם, עבודה" לצד "מושחתים נמאסתם", בעוד ברי כי המדובר בהתארגנויות פוליטיות שלהן מכנה משותף בדמות "רק לא ביבי". בהינתן מציאות זו עולה כי המפגינים ה"אותנטיים" שמטה לחמם נשבר עקב מגיפת הקורונה, הם בגדר "תינוקות שנשבו", או במילים אחרות משוטים.
רמיסת חוקי המדינה
באווירה זו, כאשר סמלים לאומיים ודתיים נרמסים בידי מפגינים, נשים מתערטלות בראש חוצות, תוך רמיסת חוקי המדינה - כך למשל, חוק הדגל, הסמל והמנון המדינה, התש"ט-1949, החוק קובע איסור פלילי על פגיעה בכבודו של סמל המדינה, ומגביל את השימוש בסמל:
(א) לא ייצר אדם דבר ובו סמל המדינה, אלא על-פי רישיון או כתב-היתר מאת שר הפנים. (ב) לא ישתמש אדם שימוש כל שהוא בסמל המדינה, אלא על-פי רישיון או כתב-היתר מאת שר הפנים.
ב-2016 הוחמרה הענישה בגין העבירה של פגיעה בכבוד דגל המדינה או סמל המדינה ונקבע כי דינו של מי שעבר עבירה כאמור יהיה מאסר עד שלוש שנים, במקום שנה אחת, וקנס עד 58,400 שקלים חדשים במקום קנס של עד 300 לירות (התערטלות על סמל המדינה היא אפוא רמיסה כפולה של כבוד המדינה).
מעל לכל אלה ניצבת מגיפת הקורונה, שמשום מה נדחקת לשוליים כאשר בהפגנות עסקינן. הרמיסה ברגל גסה של הנחיות הריחוק החברתי ועידוד ההתכנסות כמשרת "ערך נעלה", אינם נתקלים בביקורת כלשהי מצד מגיני "זכות ההפגנה". אדרבה, הללו מעודדים את הרחבת היקף ההפגנות, יהיה אשר יהיה. כאשר חוות הדעת של הדרגים המקצועיים קובעות באופן שאינו משתמע לשני פנים, שיש להגביל התכנסויות וכלל זה מוחל באדיקות על בתי כנסת, אולמות אירועים, בתי קפה, לוויות. הכיצד ייתכן כי המדינה תתייחס באדישות כלפי ההתכנסויות הדווקאיות של המפגינים?
הרושם המתקבל הוא כי מבחינת מחוללי ההפגנות יש יתרונות בהתגברות ממדי המגיפה, בבחינת "ככל שיהיה עכשיו רע יותר כך ייטב במעלה הדרך". זהו סוג של הימור מסוכן על בריאות הציבור, ואין פוצה פה ומצפצף.
חיוני שכל מי שעיניו בראשו יפנים שבימים מיוחדים אלה ממד הבריאות קודם לכל דבר אחר, אפילו לזכות המחאה וההפגנה. שומה שעניין זה יונחל וייאכף ללא עכבות משפטיות או אחרות. מתבקשת יד מנחה איתנה לקבוע כללי משחק חדים וברורים לגבי תנאי קיום הפגנות בנסיבות המגיפה, באופן שיהיה בו מחד-גיסא, כדי לאפשר את זכות המחאה, ומאידך-גיסא, להגביל את סיכוני ההדבקה ההמונית. החלת הנחיות שוויוניות על התקהלויות, תהיינה נסיבותיהן אשר תהיינה, היא מהלך הגיוני, מתבקש ונכון. ויפה שעה אחת קודם.
