לפני שנים, בהיותי בשליחות מודיעינית באיטליה, ניצלתי יום חופשי על-מנת לסייר בעתיקות רומא. אחרי הביקור בקולוסאום באתי לשער טיטוס. עמדתי מולו דקות ארוכות, מתבונן במנורה ובדמויות של בני עמי הכפופים, המושפלים, המנוצחים בידי האימפריה הרומית. השמש יקדה, ודמעות עלו בעיני. כנראה משמים רצו, והיו אלו הימים שלפני תשעה באב על-פי הלוח העברי. יהודי חילוני אני, איני צם ביום הזה.
עבורי זה יום המסמל בצורה הכי מוחשית את אובדן העצמאות של העם היהודי, של הלאום היהודי: פעם ראשונה כאשר האימפריה הבבלית החזקה ביותר בעולם העתיק במזרח התיכון הכניעה את ממלכת יהודה, שהימרה על משענתה של אימפריה אחרת, כושלת, והיא מצרים; ופעם שנייה כאשר מדינת היהודים מרדה, לבדה, באימפריה הרומית החזקה. אבל, "בהדתה" שחינכו אותי בה בבית הספר החילוני בקריית חיים הפועלית, גם לימדו אותי תלמוד ותורה שבעל פה, ולמדתי שבצד הגורמים הגיאופוליטיים והצבאיים שהביאו לסיום העצמאות היהודית השנייה, היו גם גורמי פנים שהמרכזי שבהם כונה בפי חכמינו בשם "שנאת חינם ". ולמדנו גם את קיצור ספרו של יוסף בן מתתיהו על "מלחמת היהודים".
משחזרתי ארצה, מראות שער טיטוס, המקורי, לא התמונה, לא הרפו ממני. ואנחנו לקראת מלחמת יום הכיפורים, 1973. פתחתי את ספרו של יוסף בן מתתיהו, בתרגומו של שמואל חגי. באחד הפרקים מספר המחבר כי בתחילת המצור על ירושלים השתוקקו מפקדי הצבא הרומי לתקוף את העיר כדי לנצל את ריב האחים של היהודים לפני שישלימו ביניהם. אבל, המפקד העליון שלהם, אספסינוס, אמר להם כך: "אם נתקוף את העיר מיד, הרי יביא הדבר לאיחוד בין האויבים ויפנו כנגדנו את מלוא כוחם. אבל, אם נמתין, ימצאו אויבינו במספר קטן יותר, לאחר שיתבזבזו במאבקם... יש להניח לנפשם את היהודים הללו המשמידים זה את זה". אכן הייתה זאת מלחמת היהודים אלו באלו שעה שנלחמו נגד הרומאים.
במדינה העצמאית השלישית של העם היהודי, לאחר 2000 שנה, דומני שהיה זה משה דיין שטבע את מטבע הלשון "מלחמות היהודים". מקורה של מלחמה זאת, לדברי חכמינו, ב"שנאת חינם". מהי? זאת אינה שנאה מיותרת, שנאה שאין לה מקום, כפשוטה של לשון. לדעתי כיוונו חכמינו למשהו עמוק יותר ומהותי יותר. "שנאת חינם" היא אמונה אלוהית בעמדותיהם של בעלי השנאה, וכי השטן מצוי אצל נושאי שנאתם; ל"שנאת חינם" אין אוזן שומעת לדברי נושאי שנאתה, ואין לה לב מבין למניעיהם ולדעותיהם; זאת שנאה המעוורת את המציאות, ומתעלת את המוח לכיוון מחשבה אחד, הדוחה אוטומטית כל ערעור והרהור בצדקת דרכה האלוהית; זאת שנאה שעיוורת לתוצאות; זאת שנאה שהכי מקטבת עם. ולכן זאת שנאה שאינה מאפשרת שום דו-שיח עם נושאי שנאתה, שלא לדבר על שיתוף פעולה ומכאן הדינאמיקה לריב אחים.
הגדולה בסכנות "שנאת החינם" היא ששנאה זאת תהיה בעדיפות על פני הסולידריות מול אויב חיצוני. לכן, כה מזעזע הקטע בספרו של בן מתתיהו בו הוא מספר כיצד שנאת החינם הביאה לכך שכל צד שרף את מחסני המזון של יריבו. צמרמורת אוחזת בי כשאני קורא את הקטע הבא: "ויוחנן ואנשיו בזזו את בני העיר. וגם לו הייתה העיר לטרף במלחמתו עם צריו (הרומאים). ומדי היות מלחמה ליונתן מלפנים ומאחור, חצה את אנשיו להילחם לשני צדדים: אלו ירו מן האולמות בשונאיהם (הרומאים) העולים עליהם מן העיר, ואלו הגנו על עצמם במכונות מלחמה מפני היורים עליהם מבית המקדש" (לוחמי המחנה היריב בפיקוד אלעזר).
הבנתם? לוחמיו של יוחנן מגוש חלב, גיבורי הגליל המהוללים, נלחמו בו-זמנית נגד הרומאים ונגד אחיהם מהללמחנה היריב. יהיו שיגידו שהמחבר הגזים, ואולי אף שרבב פה ושם "פייק ניוז". אולי! אך תמיד בתשעה באב עולה מול עיני תמונת שער טיטוס, ואני נזכר בספרו של יוסף בן מתתיהו. האם ישנה תרופה לעצירת "שנאת חינם" הפושה בממלכת ישראל השלישית? איך משטחים את עקומת השנאה?
