בתוך ההמונים שגודשים את הכיכרות והגשרים קל ללכת לאיבוד, אך כל מפגין הוא עולם ומלואו, כל משתתף בהפגנות נושא אתו סיפור חיים שלם. כל אדם שיוצא את ביתו ויורד אל הרחוב למחות הוא פיסה נוספת בפאזל, חלק זעיר מהפסיפס המופלא שמרכיב את המציאות הישראלית המורכבת ומרגשת כל כך. יצאתי לכיכרות לחפש אתונות ומצאתי מלוכה.
א' (שם בדוי) לא שש להתראיין. אני מאמין במעשים ולא בדיבורים, אומר לי א' בביישנות. הוא בן 65, עדיין הולך יחף עם טריקו וג'ינס. יש לו כפות ידיים גדולות וחזקות ופנים ביישניות שראו הרבה. חשוב לי לגעת באדמה עם כפות הרגליים, לא להתנתק מהמציאות ולהרגיש את הכאב, א' אומר. הוא נשוי לכפירה, אב לשלושה וסב לששה (בינתיים). הנכדים הם כל חיי הוא ממלמל בהתרגשות, המלחמה שלי היא בשבילם לא בשבילי. אני את שלי כבר עשיתי. על החולצה שלו מודפסת הכתובת "כשבלפור תיפול, השמש תשוב לזרוח".
עיניו כחולות וחודרות והוא עוטה על פניו מסכה בצבעי הדגל. אתה רואה את הקעקוע הזה? א' אומר ומצביע על סימן קטן על זרועו הימנית - זה סמל האהבה. בבוקר שאחרי המלחמה חרטתי אותו עם אולר כדי להזכיר לעצמי מה באמת חשוב בחיים. האיש הזה שגר בבלפור הוא אומר, ואפילו לא מסוגל לבטא את השם המפורש, הוא מקור כל השנאה שפשתה בארץ. לנו אין שנאה בלב, לנו יש אהבה ובסוף היא תנצח. אני מתנגד לאלימות, האלימות היא מפלטו של הנבל. אבל חייבים להסתכל לאמת בעיניים.
יש רוע בעולם, ואם לא נעקור אותו מקרבנו, הוא ימשיך להתפשט. א' מרצין לרגע. פניו נחושות אך נעימות. שאלת את עצמך פעם מה היה קורה אם מישהו היה מחסל את היטלר? אולי ששה מיליונים מבני עמנו היו ניצלים מהשמדה? יש רגעים שצריך לקבל החלטות לא נעימות. כמו שאמר פעם אדם חכם, במקום שאין אנשים תהיה אתה איש. אני שותק, מהרהר. אורות הרחוב כבים, צוות הטלוויזיה מתקפל לתוך רכבו. כמה אנשים הולכים הביתה אבל הרוב נשאר. חלק מהאנשים מחפשים מקום להתפנות וחלק מגלגלים סיגריות שמפזרות ריח מתוק.
מתוך אהבה
א' מתיישב על המדרכה, מדליק סיגריה ריחנית ונאנח. אתה לא מבין כמה שאני אוהב את המדינה, היא חלק ממני ואני בשר מבשרה, אבל תראה מה קרה פה. תראה מה שעשו לנו. כשהמדינה שלי קראה לי תמיד הגעתי ראשון. אנחנו שכול חיינו תרמנו, עשינו, הקמנו, התנדבנו ואף פעם לא התלוננו הפכנו לנטע זר בארצנו. לקחו לי את המדינה שאהבתי, קרעו אותה ממני, חתכו בבשר החי ואני מרגיש לא רצוי פה.
הילדים שלי כבר עזבו לברלין אז כל מה שנשאר לנו זה למחות. אתה רואה אותם? א' מצביע על אנשי הביטחון שמקיפים את בלפור. הם יודעים את האמת, הם משלנו, הם תומכים בנו בסתר והם עוד יוכיחו את זה. א' נסער, פניו יציבות כאילו נחצבו באבן אבל קולו נשבר מהתרגשות. אני מנצל את האתנחתה לשנות נושא, שואל אותו על השירות הצבאי. בצבא הייתי בסיירת, א' נזכר ועל פניו עולה חיוך נעים. עד היום אי-אפשר לספר מה בדיוק עשינו, מה שבטוח הוא שהרעים כבר לא פה כדי לספר וכול מה שעשינו היה מתוך אהבה ולמען המדינה.
זו הייתה תקופה לא פשוטה. איבדתי הרבה חברים. בסוף נשארנו רק כמה חברה, אבל נקשרנו בעבותות, בקשרי דם, קשר לכול החיים. נשבענו אחד לשני שנמשיך ושלא נוותר. אהבנו את המדינה והיא החזירה לנו אהבה. השתחררתי בדרגת רב סרן, למדתי באוניברסיטה. ביום חרשתי בשדה ובלילה חרשתי את החומר. סיימתי את התואר, התחתנתי וקיבלתי עבודה באוניברסיטה ומענק מחקר צנוע שאפשר לנו לרכוש דירה קטנה, להשאיר את הראש מעל המים ואפילו לחסוך קצת לילדים. המפגינים מצטופפים ליד המחסום המשטרתי ומנסים להבקיע אותו.
א' רוצה להמשיך לספר אבל את אווירת הקרנבל קוטעות קריאות רמות. כמה נערים אוהדי נתניהו מתקרבים אלינו ומנופפים באגרופים. א' לא נבהל ומחייך אליהם בסלחנות. אני לא שונא אותם, א' מצביע על חברי לה פמיליה שמפגינים מעבר לכביש. היו לי הרבה חיילים כאלה בצבא, רובם אנשים טובים ופשוטים. הם לא אשמים ששטפו להם את המוח, הם לא רעים, הם פשוט לא מבינים. משתררת בינינו שתיקה. החשיכה עוטפת את הבית שברחוב בלפור. המפגינים מטאטים את הכביש, מגישים קפה לשכנים ומכינים עצמם למנוחת הלילה. רק צעקותיה של שרה על המנקות מפלחות את הדממה.
