האיום של "מגדל בבל"

להמחשת הרעיון בחרתי מספר מונחים שכיחים בהווייה העכשווית המאפיינים את שיח החרשים בחברה הישראלית, באשר למהותה, אופיה והדרך בה תלך מדינת ישראל. הבהרת מושגים אלה, ?החזרתם לשימוש הנרחב במרכז השיח, עם פירוש מוסכם אחד, יחיד וממוקד והמשך התיקון של ליקויים דומים נוספים, מחייב הכרעות דמוקרטיות ברורות - ועכשיו! בימים אלה, שוקד משרד החינוך על תוכניות הלימודים לשנת תשפ"א. חשוב מאוד שהצוותים הפדגוגיים העורכים את התכנים והערכים שבהן, יקדישו מזמנם גם להפקת לקחים לאומיים מהגל הראשון ומחצית הגל השני של משבר הקורונה וישלבו אותם בתוכנית. שכן, אלה ודומיהם יהיו בעלי ערך מעשי בשנים הקרובות וגם אחריהן. חלק מרכזי מהלקחים אינו נוגעירק לבתי הספר אלא לכלל הציבור ולכן חשיבותו רבה לעידכון השיח הלאומי שעומד במשבר זה במבחן מהותי.

הפגנות

אינני רואה בהפגנה זכות-יסוד; חופש הביטוי הוא זכות-יסוד. הפגנה היא דרך לגיטימית להבעת דעה או מחאה כל עוד היא נעשית בגבולות השומרים על זכויות היסוד של כלל הציבור - שקט, סדר וניקיון, תרבות הדיבור, שעות מנוחה, חופש תנועה ומעבר ברשות הרבים או שמירת זכותם של אזרחים להימנע מהשתתפות כפויה בה. באתר אחד ובאותו זמן אפשר שתתקיים יותר מהפגנה אחת, כפוף להוראות המשטרה, כאשר כל הפגנה מביעה עמדה עצמאית משלה, ובלבד שלא תחבלנה האחת בזכותה של רעותה. הפגנה אינה יכולה להיות דרך לכפות רצון של ציבור אחד על ציבור אחר, או להטריד ולהתיש יריב פוליטי. התנהלות אנרכיסטית בהפגנה אינה צריכה ואינה יכולה להיחשב כהפגנה לגיטימית. הפגנה לגיטימית חייבת להיות מאורגנת במגבלות שמתיר החוק, מבוקרת ומפוקחת מבחינת הסדר הציבורי על-ידי גורמי האכיפה המואמנים לכך, כגון המשטרה. יש לנטרל ממרכיבי הפיקוח, הבקרה ומתן ההיתר לעריכת הפגנה, את גורמי הפרשנות האישית, האידאולוגית, הנורמטיבית והמשפטית, ולהיצמד להוראות החוק ברוח המחוקק.

דמוקרטיה

דמוקרטיה היא שיטת ממשל שבה כל האזרחים שווים. דהיינו: לכולם זכויות שוות להשפיע על ההחלטות הקיבוציות ועל דרכה של החברה. מכאן שהזכות להפגין אינה עולה ואינה נופלת מהזכות להתנגד להפגנה, או לתכניה, כאשר זו חורגת מהנורמות התקינות ופוגעת בזכויות הזולת. אפשר לקבל בתחום זה חקיקה שתבקש לאפשר קיום הפגנה כדרך ביטוי, אבל לא תתיר לקבוצה אחת מונופול על השיטה או שימוש פסול בה. יש לנטרל מהחלטות העוסקות במתן אישור לקיום הפגנה, שיקולים פרשניים, אידיאולוגיים, נורמטיביים או אחרים, החורגים מלשונו ומכוונתו המפורשת של החוק. לא קביל מצב בו הפגנה הופכת מדרך להבעת דעה, לשיטה לכפיית מציאות חדשה. חופש הביטוי איננו חופש "האינוס". לפיכך, אין לקבל מצב בו קבוצת אזרחים שאינה משלימה עם תוצאות פוליטיות של בחירות שנערכו בדרך דמוקרטית או עם האינטרסים הפוליטיים הפרטניים של קבוצת מיעוט, מנסה לשנות את ההכרעה הדמוקרטית באמצעים חוץ-פרלמנטריים ולכפותה על הרוב. מרגע ש"דמוקרטיה" מעניקה זכויות שרירותיות לקבוצות "נבחרות" על חשבון אזרחים אחרים, היא חדלה להיות דמוקרטיה ומתחילה להיות מריטוקרטיה - "מפגן אנרכיסטי של עריצות המיעוט". אם נעשה הדבר בחסות מערכת משפטית דיקטטורית, המבקשת לקדש את זכויות המיעוט ע"ח זכויות הרוב, פוגע הדבר באופן אנוש בשוויון הזכויות הבסיסי ומוליך, במוקדם או במאוחר למאבקי כוח ולעימותים אלימים.

משטרה

משטרה היא רשות אזרחית ממלכתית, שאחד מתפקידיה המרכזיים, הוא מניעת הפרת החוק, או אכיפתו ללא משוא-פנים כאשר הוא מופר. הפגנות שחורגות מתחומי ההיתרים, החוק, או שמירה על זכויות הזולת (שאינם משתתפים בהפגנות אבל מושפעים מהן בעל כורחם), הופכות לעיתים קרובות ל"טקסי התלהמות", שמטרתם לגייס תמיכה או להשיג זמן סיקור תקשורתי נוסף וכך להגדיל מלאכותית את האימפקט הוויזואלי של האירוע. מבחינת אכיפת החוק, סיבת ההתלהמות איננה חשובה. החוק עוסק במעשים עצמם. המדד להפעלת המשטרה באכיפת החוק, חייב להיות החוק עצמו ולא פרשנויותיו.¹ מקורן של פרשנויות עשוי להיות בתפיסה אידאולוגית שאינה משקפת את החוק או את רוחו, שמעדיפה גישה אישית מסוימת או מבכרת אסכולה מקצועית משפטית שאינה תואמת את רצון המחוקק ורוח החוק. על-מנת שיהיה שווה לכל נפש, מבחן כשירות הפעולה המשטרתית, חייב להיות במושתת בכל הנסיבות על לשון החוק ורוחו או על הסכמה מוקדמת בין הגורמים המעורבים.

ציבור תרבותי

"ציבור תרבותי" הוא זה שמצוייד בידע הדרוש להכוונת התנהלותו בפרהסיה כך שזו לא תחרוג ממסגרת החוק ונורמות ההתנהלות המקובלות. עליו לדעת לכבד סיכומים מוקדמים לגבי דרך פעולה שהוא מתעתד לנקוט, ולהיות אחראי להתנהלותם של משתתפי האירוע (למשל, הפגנה) שהוא יוזם. "ציבור תרבותי" מודע לסמכויות המשטרה לנהל את הסדר הציבורי באירוע שהוא יוזם, ולהבטיח את ביטחון המשתתפים או מי שנמצאים בסביבה הקרובה למקום ההתרחשות ועשויים להיות מושפעים ממנה. אחת הבעיות החמורות העולות מכלל התופעות בהן מתבקשת המשטרה לשמור ולקיים את הסדר הציבורי, היא שרוב האזרחים אינו מודע לסמכות השוטרים בכלל ובהפגנות בפרט, כגון: דרישת הזדהות מהנוכחים, מתן הוראה אד-הוק הנוגעת לשינויי נוהל לשמירת ביטחון האזרחים, משתתפים ושאינם משתתפים, או הקפדה על סדרי הביצוע, כך שיעלו בקנה אחד עם הבטחת שלום הציבור וזכויותיו (למשל, אי-חסימת צירים). הניסיון מלמד שיתכנו מצבי קיצון בהם התנהלות המשטרה חורגת מהתיחום המותר לה בחוק (כגון, שימוש "מופרז" בכוח). עדיין חלה על הציבור חובת הציות להוראות השוטרים; במקביל הוא רשאי לאיסוף ראיות הדרושות להגשת תלונה לאחר מעשה. ציבור בלתי-תרבותי, אינו מודע לחוקים ולכללים, אינו ממושמע ואינו מציית כנדרש להוראות המשטרה. או-אז שמורה לה זכות לאכוף את כללי ההתנהלות על העבריינים, לרבות שימוש בכוח תואם לנסיבות.

אנרכיה וסכנה לשלום הציבור

אנרכיה היא מצב בו משתבש הסדר הציבורי הנורמטיבי כתוצאה ממעשים חסרי-אחריות של אנשים חסרי משמעת או מי שחותרים במכוון להפרת הסדר הציבורי וליצירת תוהו ובוהו. פעילות מתמשכת של גורמים ממין זה מהווה סכנה לציבור, שכן הסדר הציבורי נקבע בכדי לאפשר לכלל האנשים חיים סבירים בצוותא. כאשר קבוצה אחת פוגעת בזכויות זולתה, במטרה ברורה לנשלה בפועל מזכויותיה, תפקיד המשטרה בדמוקרטיה הוא לבלום מגמה זו. כאשר המשטרה כגורם אכיפה, אינה ממלאת את תפקידה כמצופה, בשל שיקולים זרים - אידאולוגיים, פוליטיים, אינטרסנטיים או אחרים - עשויה התגובה הציבורית להיות חריפה. סביר מאוד להניח שציבור שהוטמע בו עקרון שוויון הזכויות, יתמרמר, יתנגד להוויה בלתי-שוויונית זו ולבסוף אף יתמרד נגדה ויתחיל לפעול בכוחות עצמו לשימור וקיום זכויותיו. לפיכך, ככלל, אנרכיה היא איום על שלום הציבור. ככל שהיא מתפתחת, מתרחבת ומקצינה, גדלות הסכנות הטמונות בה. שמירת הסדר הציבורי על-ידי המשטרה, נסמכת במידה רבה על תמיכה וגיבוי הציבור. יכולתה להחזיר את הסדר על-כנו, קשורה באמון הציבור ובמשמעת הביצוע. מי שרואה עצמו שייך לקבוצה שנגרם לה עוול, אינו רשאי או מוסמך להעניש על כך שרירותית את כלל הציבור. מותר לו להביע דעה, אבל לא לאכוף את רצונו, שכן אפשר שהוא עצמו טועה בשיפוטו. השגיאה החמורה ביותר של קבוצת מיעוט שמנסה לאכוף בכוח, בעיקר באמצעות שלטון הרחוב, את דעותיה ועמדותיה על הרוב, תמצא עצמה בסופו של תהליך בלתי-הגיוני ואנטי-מוסרי זה מוכה כפל-כפליים. שימוש בכוח בניהול יחסי גומלין בין מערכות אנושיות הוא חרב פיפיות. הדמוקרטיה נולדה על-מנת להחליפו בדרכי נועם והידברות. "מגדל בבל" הוא אזהרה מפני תום עידן ההידברות - רגרסיה שליבתה חזרה להכרעות בדרכים אלימות.