בנימין נתניהו שב ומאיים לגרור את העם שוב לבחירות. הוא אינו באמת מאמין בתקציב למספר חודשים ספורים - עובדה שהוא בעצמו הביא, יחד עם עושה דברו שר האוצר ישראל כ"ץ, תוכנית כלכלית לשנה שלמה. בנוסף, נתניהו מבין דבר או שניים בכלכלה, ואין שום היגיון כלכלי בתקציב קצר טווח; צמרת הכלכלנים הבכירים הרי מסכימים כי יש לחוקק תקציב דו-שנתי. המשק משווע לוודאות, הן כלכלית והן פוליטית. למעשה, ודאויות אלו כרוכות זו בזו, ותקציב אשר ייצב את הממלכה יוכל להשתיק את המתח שהמשק שרוי בו.
בהסכם הקואליציוני הוסכם, לבקשת הליכוד, כי על הממשלה להגיש לכנסת תקציב דו-שנתי שניתן לבצע בו שינויים, מה שלמעשה מייתר את הטענה הגורסת שבגלל שאין לדעת מה יוליד יום יש להגיש תקציב קצר מועד. כעת נתניהו חוזר בו ללא שום סיבה עניינית. הוא מעוניין לפרק את הקואליציה על-מנת להקים ממשלת חסינות למרות שהעם מצוי במלחמה בריאותית-כלכלית-חברתית. טובתו האישית עומדת לנגד עיניו, והוא מוכן להקריב את העם על מזבח החסינות. ניתן להניח כי הוא תיכנן זאת מראש - לפרק את כחול לבן ולדהור לבחירות כאשר הוא נותר ללא מתחרים.
הבעיה מתעוררת כאשר רואים את הסקרים: למרות שרובו המוחלט של העם מסכים בינו לבין עצמו כי יש להטיל על נתניהו את האשמה במקרה שיתקיימו בחירות, הוא עדיין מתכוון להצביע, שוב, לפחות לפי הסקרים האחרונים, בהמוניו לראש הממשלה. ופה מתחבאות שתי בעיות הסמויות מן העין - האחת היא סתירה פנימית והשנייה היא מוסרית: הסתירה הפנימית מתקיימת מכיוון שאם יהיו בחירות, ממילא לא יהיה תקציב, והתקציב שלאחר הבחירות יהיה בכל מקרה לשנת 2021 כמו שבני גנץ דורש כעת; והבעיה המוסרית זוקפת את הראש המכוער בדרך לא דרך - בחירות יעלו הרבה מאוד כסף ויטילו עול כבד על המשק שכרגע בקושי נושם, ובנוסף נהירה לקלפיות תוכל להוליד תינוק שרץ בדמות הדבקה המונית רבתי. יתרה מזאת - לא מעט מן האזרחים יחששו ויפחדו לצאת מהבית ולהצביע, במה שלמעשה יאיים לחלל את ההליך הדמוקרטי ולהטיל עננה כבדה על הדמוקרטיה בכלל.
אלו אשר יפנו אצבע מאשימה כלפי נתניהו במקרה של הליכה לבחירות ושעדיין יצביעו לו בסנריו שכזה, כנראה שאו שלא מבינים את ההשלכות הנובעות מכך, או שמבינים ובוחרים ביודעין, ללא הניד עפעף, לרמוס את הכלכלה ואת בריאות העם, ולהרוס את החברה הישראלית על כל גווניה ואת חוסנה הנפשי של המדינה.
עיניים פקוחות
המדינה קורסת חברתית: השנאה, ההסתה, הפילוג והאלימות שורצים ברחובות ומאיימים לבלוע כל חלקה טובה; האלימות המשטרתית כלפי המפגינים חוצה גבולות, והאלימות של תומכי נתניהו כלפי אותם מפגינים מעוררת פלצות והינה בבחינת תועבה וצלם בהיכל. קולות כמו של יונה אברושמי נמצאים בשיח באופן מעורר חלחלה; בחירות נוספות יכולות להביא חס וחלילה את חורבן הבית.
הימין הקיצוני, בנוסף להודאתו כי נתניהו הוא זה אשר דוהר לבחירות ושעדיין מעוניין להצביע עבורו, הוא האחראי להשתוללות האלימות והשנאה ברחובות. על הימין המתון, הערכי והאידאולוגי לעשות חשבון נפש נוקב ולהסתכל בעיניים פקוחות על המחנה שלו עצמו - מחנה אשר חלקו התחיל לאבד כל פרופורציות ואשר מתחיל להזכיר את המאורעות ורבדי החברה אשר התקיימה ערב רצח יצחק רבין, רק שהפעם האש מכוונת כלפי מפגינים; מחזה מפלצתי כמו רצח אמיל גרינצווייג מאיים להישנות.
נתניהו ער לרחשים הללו. ייתכן כי לא היה מודע אליהם כאשר תיכנן לפלג את כחול לבן ולאחר כמה חודשים לרוץ שוב לבחירות, אך הוא זה אשר כותב את הכתובת בדם על הקיר; השיסוי שלו לא פסק לאחר רצח ראש הממשלה המנוח והוא ממשיך לעסוק יומם וליל בלחלחל דברי שטנה כלפי מטה אל העם.
נתניהו לא יוותר על התעקשותו לבצע תקציב ליום וחצי. גנץ אומנם צודק, אך עליו להיות חכם; ויכול להיות, ובכלל לא בטוח שכך, שיהיה עליו לשוב לתפקיד המבוגר האחראי, היחיד ששם את טובת המדינה מעל טובתו האישית-פוליטית, כמו שנכנס מתחת לאלונקה הכבדה לממשלת האחדות וויתר לנתניהו על הבכורה. הוא כבר התנקש בעצמו מבחינה פוליטית כאשר עשה זאת, וכבר אין לו ממש מה להפסיד; אך עדיין קיימת האפשרות שיוכל למכור לציבור את ויתורו בעניין התקציב באותו אופן שבו הוא מדברר עצמו בעניין זניחת עקרונו שלא להיכנס לממשלה תחת נאשם בפלילים. אם יעשה זאת, הוא ינצח את נתניהו במשחק שלו עצמו וימנע ממנו את תאוותו ללכת לבחירות.
ויתור נוסף
בכך גנץ אמור להשיג שבועת קודש מן החרדים כי לא יתנו יד לנתניהו אם יעשה שוב מהלכים לעבר נקודות יציאה על-מנת להשיג לעצמו חסינות; שבועת קודש, מכיוון שהם כבר הבטיחו זאת לגנץ ועדיין חוסים תחת נתניהו בדמות תמיכה בתקציב הזוי אשר יטפל בקושי ברבעון דל. הפעם, על גנץ לדרוש מהם ערבויות אמיתיות. אם יעשה זאת, פחות ישנה מה הציבור יחשוב עליו - הוא בכל מקרה נמצא בשפל שנושק למספר חד ספרתי של מנדטים - הוא הרי יישאר בממשלה למורת רוחו של הנאשם מבלפור, ולמעשה יכריח אותו לעמוד למשפט.
אלו אשר טוענים כי אם גנץ יוותר הוא יתאבד פוליטית אולי שכחו שהוא כבר כרה לעצמו בור שדרך היציאה היחידה ממנו היא להגיע לכס המלכות; ואם ויתור נוסף בעניין התקציב יקרב אותו לשם, אז ייתכן כי זה מה שעליו לעשות.
אך מהלך שכזה לא יכול לעמוד לבדו. הוא צריך ללכת על הראש של נתניהו ולאיים עליו, ברמיזות, בעדינות, בדקויות סמויות מן העין כי יש בידו להעביר את חוקי נתניהו, לפיהם נאשם בפלילים מנוע מלהתמודד על ראשות הממשלה. במקרה כזה, הוא ינגיש לציבור את כוחו הפוליטי ויצייר תמונה בה הוא לא רק מוותר ומוותר, אלא גם שבכוחו להחזיק את נתניהו מפוחד וחסר אונים - בדיוק כמו שנתניהו מנסה לצייר אותו ככזה.
ויש עוד אפשרות - ללכת על הראש של נתניהו בכל הכוח ולעביר את החוקים נגדו. יש לו לכאורה רוב בנושא זה; לכאורה, מכיוון שיועז הנדל וצבי האוזר כנראה שיתנגדו, ואם יתבצע ניסיון אמיתי להניע מהלך זה והוא לבסוף לא יצלח, הזעזוע יצור גלי הדף אשר יפרקו את הקואליציה, וזה בדיוק מה שראש הממשלה מעוניין בו: פירוק; פירוק של הממשלה ושל החברה הישראלית. ייתכן שאם גנץ יוותר, הוא לא רק ימסמס את נקודת היציאה, הנוכחית לפחות, של הדייר מבלפור, אלא יביא, בדרך מוזרה, להתקדמות שלו אל עבר כס ראש הממשלה הנכסף.
ועוד משהו שיש להתחשב בו - אם בנט יבחר ללכת עם גנץ, העבודה, לפיד, ליברמן, מרצ והמשותפת בעניין מניעת נתניהו מלהתמודד על ראשות הממשלה בגין ענייניו המשפטיים, כל הקלפים פתוחים.
