הקדמנו להגיע הלילה להפגנה בבלפור בירושלים מול בית הדוצ'ה הישראלי. השורות היו דלילות. דנה ואני חששנו. אך לא חלף זמן רב, וההפגנה קיבלה ממדים חסרי תקדים. נהרות של מפגינים, נחילים של אזרחיות ואזרחים, שזרמו ללא הרף. לפתע הייתה תחושה שהכל כדאי. דבר אינו לשווא. ממפגש למפגש כוחנו לא תש. להפך, הוא עולה.
משה (בוגי) יעלון אורח קבוע והפעם התקבל בקריאות עידוד ובמחיאות כפיים. ההפגנה פרצה קדמה וימה, והרגע המרנין היה כאשר השוטרים הזיזו מעט את המחסומים כדי לאפשר לקהל הזורם להיכנס למתחם.
מי שהתבונן היטב ראה כי לא מדובר עוד ב"אשכנזים" וב"זקנים" ובמה שביבי מכנה "רבע מנדט". לא עוד. מכל העדות. בעלי השקפות שונות, מגוונות, אפילו סותרות. גם מזרחיים. הרבה מאוד צעירים. התחלה של חובשי כיפות סרוגות, שלאט-לאט מתחילים להבין כי מאבקם למען ארץ-ישראל השלמה אינו יכול להיסמך ולהתבסס על שוחד, מרמה והפרת אמונים המיוחסים לבנימין נתניהו.
הפעם הצמידו פס לבן לכל מי שנכנס. כבר בתחילת ההפגנה נרשמו 7,000. אבל השיעור עלה וגאה.
"כשמתחילים ללכת/ אז זה מתחיל ללכת", כתב יחיאל מוהר, ומשה וילנסקי הלחין. בדיוק כך. נחוצה רק התמדה. כאשר הרחובות יאכלסו כחצי מיליון מפגינים הכף תיטה לטובת טוהר המידות, ואפילו הקרנפים - כל ח"כי הליכוד - יבינו כי ראש מאפייה עם כתבי אישום פליליים חמורים אינו יכול להנהיג את מדינת היהודים.
