לשלמה המלך, החכם באדם, היו שבע מאות נשים (או אולי יותר), בהן מלכת שבא. בין הפרשנים, יש שיטענו שלושת אלפים שנה אחר כך, שאותה מלכה הגיעה מהודו. יש הסוברים ממצרים או מכוש, אך לרוב מקובל שמלכת שבא היא מאתיופיה. הדבר מסתדר יפה גם עם עלית האתיופים ארצה, ואין פלא שהמלך שלמה התאהב במלכת שבא שניחונה הן ביופי חיצוני יוצא דופן והן בחוכמה מרובה. בת שיחה נעימה היא היתה, והם הרשימו זה את זו והסתדרו יפה כשווים. באה מלכת שבא לבחון את המלך שלמה, ויצאה מרוצה משליחותה: לא רק שהמציאות עלתה על כל הסיפורים, מצאו השנים שפה משותפת ואף העמידו ילד יחדיו. כך גם בארץ היום, מתחברים ומתמזגים להם מזרח ומערב, חום ולבן, יכולות לטווח ארוך ומזג רוח שאין כמותו חוץ מאשר בארץ, וכך נוצרת לנו תדמית של ישראלי מיוחד במינו. ילדי האלוהים כולנו. ארץ קיבוץ גלויות אנחנו, והצבא כור היתוך שהופך את כולם, מזרחים ואשכנזים, רוסים ואתיופים, דרום אמריקנים ויוצאי מדינות אנגלו-סכסוניות לישראלים. כששרתתי בצבא חייתי עם קצינה שמשפחתה הגיעה מהודו, ושם התנסתי לראשונה ביופי קסום שלא הייתי רגיל אליו, כאילו הוא מצרך יקר המציאות. מדוע עוסקים אנו במלכות, ועוד ביהלומים נהדרים, נדירים ביותר, שנחרטו בדמיון האנושות וממאנים להרפות? כי שבע מלכות התגלו בפני במלוא הדרן, וכשהטבע פועל את פעולתו, אני נעמד מלא תדהמה. הצמח נקרא "מלכת הלילה" והוא קקטוס מטפס. אני זוכר אותו בקיבוץ יגור ליד אחד הבתים. אני מכיר אותו בלוס אנג׳לס כשהוא מכסה ענפים ענקיים של עץ, אך יותר מכל אנחנו מנהלים מערכת יחסים עניפה במרפסת דירתם של הורי. מרבית השנה הצמח נראה ממש כמו קקטוס די יבש. אך כשהעברתי כמה חלקים ממנו לעציץ גדול, החיים התפרצו ממנו במלוא כוחם. עוד ועוד עלים יצאו והציצו, ראו כי טוב ובישרו לאחיהם שעליהם להזדרז ולבוא גם הם. פתאום היה שם גן שלם, או קייטנה, ואני נוכחתי במו עיני מה פרוש "והלכת ופרצת" מספר בראשית (כ"ח: 14): "והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך" כך דברי ה׳ ליעקב בחלומו על הסולם ועליו מלאכים עולים ויורדים, וכך הצמח בעציץ מדגים את התגשמות "ופרצת" ואת כוחו של הטבע. אך ישנו למשפט חלק שני - "ונברכו בך". כך מגיעים אנו לשבע המלכות. איני יודע מה גרם לבלבול, אולי מזג האויר הנוח - סתיו כמעט באמצע הקיץ. אולי הייתי אני הסיבה, כשהשקתי ביד רחבה, והצמח כה אוהב מים ומגיב להם נאמנה. תהיה הסיבה שתהיה, ראינו המון ניצנים. ראשית הם מציצים, קטנטנים, עדינים, חסרי ביטחון. אחר כך הם צוברים אומץ (ויש אומרים אפילו עזות מצח או חוצפה) ומתמתחים, גדלים במהירות, ממש כמו ילדים שצומחים כך נראה על שמרים. הראש גובה, החזה מתמתח, והם מתקרבים במהירות לשיא. עת השמש מתחילה לשקוע והיום מתקרר במקצת מעומס החום שהעיק משך היום כולו, הם מחכים לזנק. הפרח מחכה לפרוח. לילה אחד בלבד הם יחזיקו מעמד, משקיעת החמה עד זריחתה, ומלא הדר הוא הפרח בשיא פריחתו. הם לבנים, והחושך אופף אותם מכל עבר. משך הלילה הם יחגגו. יפתחו לחלוטין, ועת הקרנים הראשונות של הזריחה תגענה, הבשורה המרה אתן: "הגיע זמנכם, השעה קצרה ביותר, הפרדו, מלכותכם מגיעה לקיצה, נצלו כל שניה, כל דקה, את הזמן הקצוב שעוד נותר לכם". ככל שהאור מקיף אותם והחום עולה, הם מתחילים להסגר, עד שבשעות הבוקר הלא מאוחרות כבר לא ישאר זכר להדר הלילה, למעט אצלנו בזכרון, אותו טעם-עדן, מראה-מרהיב, יופי-נדיר וחוצפה-כה-אלגנטית. יומיים ברציפות פרחו להם ארבעה פרחים, והלילה שבעה. קרי משך שלושה ימים, 15 פרחים, ועוד היד נטויה! לאדם מספיק פרח אחד, מלכה אחת, וכן תחרות, ממש כמו כל הנשים היפות והמוכשרות ביותר שהתחרו ביניהן מי תהיה אשתו של המלך שלמה. מלכה שבאה לבקרנו ללילה אחד בלבד, ממש כמו מלכת שבא שהגיעה לבקר ולבחון את המלך שלמה, והשאירה גם היא את חותמה, כפי שהשאיר הוא את חותמו עליה.