המהומות בירושלים ליד מעונו של ראש הממשלה, ובמקומות רבים אחרים, האלימות, עוצמת האיבה והשנאה שהתגלתה, מעוררות את השאלה כמה אנחנו קרובים או רחוקים מרצח או ממלחמת אחים. דם כבר נשפך, אומנם רק מפצעים. אומנם כאשר דקרו בסכין מפגינים נגד ראש הממשלה, הפציעה הייתה "קלה", אבל הדקירה עלולה בקלות להיגמר אחרת. גם כאשר מרססים גז פלפל על נהגים זה יכול להיגמר אחרת.
המצב הזה מזכיר לי שעם ישראל היו לו כבר בעבר מלחמות אחים. החמורה שבהן קדמה ואולי גרמה לחורבן בית שני. אבל גם בימי הביניים ובעת החדשה היו סכסוכים קשים שהביאו לקרעים ולשנאה עזה בין קבוצות שונות, למשל בעקבות ייסוד התנועה החסידית בסוף המאה ה-18 ובתחילת המאה ה-19.
הניצוץ שהביא לפרוץ "המרד הגדול" בשנת 66, היה שהנציב הרומי פלורוס לקח כסף מקופת בית המקדש. בעקבות זאת, התחילו בירושלים תגרות בין יהודים לחיילים הרומים, והיה עימות בירושלים בין המתונים לקיצונים. הקיצונים התגברו וחיל המצב הרומי בירושלים הושמד. הנציב הרומי בסוריה קסטיוס גאלוס בא לירושלים עם כוח יותר גדול. אחרי שהגיע מול חומות ירושלים הנציב העריך שלא יוכל לכבוש את העיר והחליט לסגת. היהודים רדפו אחרי הכוח הרומי והתקיפו אותו. הניצחון הזה הלהיב את היהודים. האמונות המשיחיות לגוניהן גאו. כל תנועה חשבה שהמשיח יהיה לפי אמונתה. רבים שהססו להצטרף למרד החליטו להצטרף.
בירושלים הקנאים התחזקו והשתלטו על העיר. הרגו כמה מראשי המתונים וביניהם את הכוהן הגדול חנן בן חנן שהיה אחד ממפקדי העיר. בהמשך, אחרי שאספסינוס הגיע לארץ עם צבא גדול (60,000 אנשי צבא) וכבש את הגליל, יוחנן מגוש חלב (שבגליל העליון), בראש צבא של קנאים מהגליל ברח והגיע לירושלים. בירושלים הוא התבצר בהר-הבית, ובירושלים פרצה למעשה מלחמה. אנשי יוחנן מגוש חלב הרגו ושדדו את עשירי ירושלים. כנגדם בא לירושלים מהדרום שמעון בר גיורא ונלחם ביוחנן מגוש חלב. במקום להתאחד ולהתכונן למלחמה עם הצבא הרומי, הם המשיכו להילחם זה בזה.
שנאת חינם
וכך מתאר יוספוס פלביוס בספרו מלחמת היהודים את המצב: "עוכרי ירושלים נחלקו לשלושה מחנות: אנשי אלעזר השומרים על ביכורי הקודש, אנשי יוחנן מגוש חלב ואנשיו שבזזו את בני העיר ורבו בשמעון ואנשיו. יוחנן היה יורד להילחם עם שמעון ושולח אש בבתים המלאים צידה, וכדבר הזה היה עושה גם שמעון. כך השחיתו שניהם את הלחם שהכינה העיר לעת מצור" (לפי "מלחמת היהודים עם הרומאים" התרגום של י.נ. שמחוני עמודים 289-288).
עד הרגע האחרון האמונה המשיחית נתנה ביטחון בלב הקנאים הלוחמים היהודים משלושת המחנות. עד שלא עלו הלהבות מבית המקדש הם ציפו להתערבות אלוהית שתציל את המקדש ותכה את הרומאים.
המלחמות בין הסיעות השונות של הקנאים בירושלים לא היו רק על-רקע אישי, אלא היה להן גם רקע תיאולוגי. יוספוס פלביוס נמנע מהלזכיר את הקשר בין התנועות התיאולוגיות השונות ובין סיעות הקנאים היריבות. בתקופת בית שני, ובייחוד מאז מרד החשמונאים, נוצרו תנועות תיאולוגיות אחדות שהיו להן גם הבדלים בענייני אמונה וגם בהלכה: הצדוקים, הפרושים והאיסיים. יותר מאוחר התפצל הזרם הפרושי לבית שמאי ובית הלל. המאבקים ומלחמות האחים בתקופת בית שני היו כנראה גם בגלל מחלוקות בנושאי דת ואמונה. בין הצדוקים והפרושים ובין בית שמאי ובית הלל.
בזמנו של אלכסנדר ינאי היה קונפליקט גדול בגלל עניין "נסך המים". טקס שנקרא במשנה "שמחת בית השואבה". לדעת הפרושים וכנראה רוב העם שהיו חקלאים, הכוהן הגדול צריך לנסך מים על המזבח בחג, כדי לבקש שהשנה תהיה גשומה. הכוהן הגדול אלכסנדר ינאי שפך את המים לא על המזבח, והעם רגם אותו באתרוגים. על כל פנים הייתה מלחמה בין הפרושים, ובין הצבא של ינאי. היו 8,000 הרוגים.
בזמן יותר מאוחר היו סכסוכים אלימים בין בית שמאי ובית הלל, שיש ידיעות מעטות עליהן. אבל יש כמה ידיעות, למשל, על אירוע שנקרא "שמונה עשרה גזרות בעליית חנניה בן חזקיהו בן-גוריון". על-פי ידיעה בתלמוד ירושלים (שבת פרק א הלכה ד): "תנא ר' יהושוע תלמידי בית שמאי עמדו מלמטה והיו הורגין בתלמידי בית הלל". זה מה שאמרו חז"ל (תלמוד בבלי יומא ט,ב,). "בית שני מפני מה חרב? מפני שהייתה בו שנאת חינם".
