האמת תשב לה לבד בחושך

על-פי ישראל היום (13.8.20), לעו"ד ליאת בן-ארי ובעלה, איש העסקים אביב שווקי, יש חמישה נכסים ברחבי הארץ ששוויים 15 מיליון שקל. הרימוז של הביביתון ברור: מאיפה לעובדת מדינה, בכירה ככל שתהיה, יש חמישה נכסים ב-15 מיליון שקל? היא חייבת להיות מושחתת! ולא משנה שכאמור בעלה הוא איש עסקים, ולא משנה שאפשר לחלוק על הערכות השווי שמביא העיתון, ולא משנה שאין שום אמירה מפורשת, ולא משנה שאין בדל ראיה שהמקורות הכספיים של בני הזוג הם בעייתיים; לקהל מעריציו של בנימין נתניהו די בקריצה הזו. הם הרי כבר מציגים תמונות של אביחי מנדלבליט במדי אסיר, אז זה באמת קטן עליהם. אותי מטרידה שאלה אחרת: מהיכן הגיע המידע הזה לאראל סג"ל ועקיבא נוביק? לכאורה, ומבלי להטיל בהם דופי, אין דרך חוקית לאסוף רשימת נכסים של מאן דהוא. המקום היחיד בו קיים ריכוז על-פי שמות הוא ברשות המיסים, ולה אסור למסור אותו לאיש – אלא על-פי ייפוי כוח של אותו אדם, או כמובן בהליכים משפטיים. הדרך האחרת להשיג את המידע היא באמצעות מאכערים, שבשיטות עלומות מצליחים לשים את ידיהם על מה שאתם ואני לא יכולים להשיג. בלשכות רישום המקרקעין המידע הוא לפי מספרי גוש/חלקה ולא לפי שמות, כך שהטאבו אינו יכול להיות המקור. לכן, ובהנחה שהמקור איננו עורך דינם של בני הזוג או רואה החשבון שלהם, יש כאן בעיה. אני משער שנוביק וסג"ל לא בדקו בעצמם את רשימת הנכסים של בני הזוג בן-ארי ושווקי, ואני בטוח שהם לא עברו על החוק בצורה כלשהי. יש להם מן הסתם מקור – הנהנה מחיסיון – שמסר את המידע. והמקור הזה יכול היה להשיג אותו, ככל הנראה, רק בדרך בלתי חוקית. כלומר: מישהו פועל בניגוד לחוק כדי למצוא מידע בעייתי על ראש צוות התביעה במשפט נתניהו. תגובת ישראל היום, במלואה: "לא מתייחסים".

התחושה הזאת, של פעילות צללים נגד המעורבים בתיק נתניהו, גברה כאשר ראיתי את מכתבו המחוצף של ח"כ שלמה קרעי לנשיאה אסתר חיות. הוא דרש ממנה לפסול את השופטת רבקה פרידמן-פלדמן, בנימוק שבנה עבד עד לפני שנתיים במשרד עורכי הדין מיתר – שאחד משותפיו המנהלים, רלי לשם, הוא עד תביעה בתיק. קרעי התעלם במצח נחושה מהליכי הפסלות הקבועים בחוק ובדרך הכפיש את פרידמן-פלדמן, שאפילו לא יכולה להגיב משום שהבקשה לא הוגשה לה. ונניח בצד את זה שאין כאן אפילו רבע עילת פסלות. המכתב הזה מעורר דאגה משני כיוונים. האחד: כיצד קרעי יודע את הפרט השולי הזה, מלפני שנתיים, על אחד מ-336 עדי התביעה? מישהו חיפש, מצא והזין אותו. ובואו נקרא לילד בשמו: המישהו הזה הוא כנראה חוקר פרטי שעובד לא לשם שמים, אלא בשליחותם של גורמים בעלי עניין. השני: קרעי מיהר מאוד להעביר את המכתב לתקשורת (וכמה מהעיתונאים נפלו בפח ופרסמו אותו), תוך שכאמור הוא מטיל דופי בשופטת שאיננה יכולה להשיב. נקרא גם לילד הזה בשמו: זהו ניסיון להלך אימים על שופטי נתניהו. כבר ראינו את זה כאשר טענו נגד פרידמן-פלדמן ועודד שחם שהם "יוצאי הפרקליטות ובעלי דנ"א שלה", למרות שהטענות הללו נסתרות על-ידי העובדות הגלויות בקורות החיים שלהם. ושיהיה ברור: זאת רק ההתחלה. אם אכן יש חוקרים פרטיים, הם ידוגו כל פרט שולי – דוח חניה מ-1990, איחור בהחזרת ספר לספרייה ב-1998, צ'ק שחזר ב-2009 בגלל טעות בתאריך – ולא יהססו לפברק אם לא ימצאו משהו אמיתי. שלא לדבר על האפשרות המאוד-ממשית של איומים על חיי השופטים; בן-ארי כבר נאלצת להסתובב מאובטחת. אני לא יודע אם בנימין נתניהו עומד מאחורי המהלכים הללו, או שמא מישהו פועל ב"רוח המפקד". אני מכיר את עורכי דינו ולא חושב לרגע שיש להם נגיעה כלשהי לפעילות שכזו. גם אין לי הוכחה שמדובר במעשים מאורגנים ומכוונים, אך יש יותר מדי סימנים המלמדים על כך. אם זה נכון, אזי אוי לנו ואבוי לנו.

מסע הבלופים סביב תיק נתניהו מתחיל במילים "שלושה כתבי אישום". והמדהים הוא, ששני הצדדים משתמשים באותה אמירה כוזבת – משום שהיא משרתת את שניהם, מה שמראה לכם עד כמה המצב מופרע. נגד נתניהו יש כתב אישום אחד, בתיק פלילי 67104-01-20. יש בו שלושה אישומים: פרשה 1000, פרשה 2000 ופרשה 4000. הניסוח המדויק הוא, שיש כתב אישום אחד ובו שלושה אישומים – לא שלושה כתבי אישום. אבל למתנגדיו של נתניהו נוח לומר "שלושה כתבי אישום", משום שזה מראה עד כמה הוא מושחת. ואילו לתומכיו של נתניהו נוח לומר "שלושה כתבי אישום", כי זה מראה עד כמה רודפים אותו. והאמת? היא תשב לה לבד בחושך. תאמרו: אתה סתם קטנוני, מה זה משנה כתב אישום אחד עם שלושה אישומים, או שלושה כתבי אישום עם אישום אחד. אבל זה משנה, בדיוק בגלל כל האווירה שמלווה את התיק הזה – אווירה של כזבים, הכפשות ודיס-אינפורמציה. זה מתחיל מפרט טכני-לכאורה, אבל כפי שראינו – הכזב הוא מכוון, ובאופן מדהים שני הצדדים משתמשים בו, ומכאן ההידרדרות היא בלתי נמנעת. עובדה: זה בדיוק מה שקורה.

התופעה של האמת הנדחקת לקרן זווית צריכה להדאיג את כולנו. כל חיינו מבוססים על ההנחה שאנחנו אומרים זה לזה את האמת. אנחנו לא בודקים תעודות זהות של בני שיחנו ואפילו לא של בני זוגנו. אנחנו יוצאים מתוך הנחה ששטרות שניתנים לנו אינם מזויפים. כאשר רופא מאבחן מחלה ונותן טיפול, אנחנו בטוחים שהוא אינו משקר לנו. אנחנו לא בוחנים את רשיונו של נהג האוטובוס ואת תעודת ההוראה של המורה. אין שום דרך לתפקד, ברמה הבסיסית ביותר, בלי האמון הזה. אלא שתפיסת היסוד הזאת מתערערת, כאשר אנו עדים שוב ושוב לשקרים מצד מנהיגים ואנשי חוק. על-פי הספירה של וושינגטון פוסט, דונלד טראמפ כיזב/בילף/שיקר/הטעה למעלה מ-20,000 פעם מאז נכנס לתפקידו – שזה אומר 12 פעמים ביום בממוצע. בהקשר של הקורונה, כמה מן השקרים שלו היו כמעט סכנת נפשות: תרופות האליל שקידם, המסיכות בהן זלזל, הבטחות הסרק שפיזר. השקרים הללו אינם מפריעים לעשרות מיליוני אמריקנים, הבולעים אותם בשקיקה כדברי אלוהים חיים. אין ספירה מקבילה על בנימין נתניהו, אבל גם הוא אינו ידוע דווקא כמי שכל אמירותיו מדודות בקפידה בפלס האמת. בחודשים האחרונים, על-רקע משפטו וההפגנות נגדו, נתניהו שובר את שיאיו: אביחי מנדלבליט רוצה להפיל את הימין, המפגינים הם אנרכיסטים שאוכלים בבתי מלון, הרשויות מתעלמות מההסתה נגדו. שלא לדבר על שפע הבדיות של יאיר נתניהו ועל "אני אישה מוכה והבן שלי הוא ילד מוכה" של שרה נתניהו. וכמו בארה"ב, גם אצלנו יש מספיק חסידים שוטים המוכנים לקבל ללא הרהור וללא ערעור כל מה שמגיע מרחוב בלפור – בבחינת האב, הבן ורוח הקודש. גם למשטרה ולפרקליטות אין בעיה לשקר, ואנחנו מראים את זה כאן מדי שבוע. שוטרים שמפרים חוק ולאחר מכן משקרים לצורך כסת"ח. פרקליטות שמעלה בבית המשפט טיעונים הנוגדים את החוק ומוסרת לנציב דוד רוזן תשובות כוזבות. וכל עוד השקרים הללו אינם הופכים לעבירה פלילית, השוטרים והפרקליטים אינם משלמים שום מחיר. להפך: הם נשארים בתפקידיהם, לעיתים זוכים לקידום, ואם מעשיהם מובילים להטלת פיצוי – הוא בא מהכיס של כולנו. בהעדר ענישה, ברור שאין הרתעה – וכך המצב רק הולך ומחמיר.

אם נדמה לנו שכיום המצב בעייתי, הרי שבעתיד הקרוב הוא עלול להיות חמור פי כמה. הטכנולוגיה המתפתחת במהירות מוליכה בצעדי ענק לעבר מה שמכונה בארה"ב "deep feke" – זיופים כה מתוחכמים, עד שיהיה קשה ואולי אפילו בלתי אפשרי להבחין בהם. לא מדובר על מה שכבר מזמן נעשה – עיבודי מחשב, פוטושופ או פוטומונטאז'. ה-deep fake יאפשר ליצור מציאות שקרית שתיראה אמיתית לחלוטין, כולל נאומים שלמים שלא היו ולא נבראו, בסנכרון מלא של הקול ותנועות השפתיים, ואפילו להציב אדם בזירה בה מעולם לא היה. אתר BuzzFeed הדגים זאת לפני שנה, כאשר העלה סרטון בו "נשמע" ברק אובמה מזהיר בדיוק מפני תופעה זו. ברור מסגנון הדברים הבוטה שאין זה הנשיא לשעבר, אך מותר להניח שהרבה יותר אנשים יחשבו שזה כן אובמה, מאשר אלו שיבינו שמדובר בזיוף. בחודש שעבר הציגה אוניברסיטת MIT נאום מפוברק של הנשיא ריצ'רד ניקסון, בו הוא "מודיע" על אסון במשימת אפולו 11, בעקבותיו ניל ארמסטרונג ואדווין אלדרין ננטשו למות על הירח. ניקסון כתב את הנאום, אך כמובן מעולם לא נשא אותו; אנשי MIT יצרו סרטון משכנע המציג את ההפך. כאשר הטכנולוגיה תהיה זמינה, רבים לא יהססו להשתמש בה כדי לפגוע באחרים – הן במישור האישי, הן במישור המקצועי והן במישור הציבורי. לא תהיה בעיה "לצלם" גבר יוצא מבית בושת, לא תהיה בעיה "להקליט" פוליטיקאי נושא נאום גזעני, לא תהיה בעיה "להראות" עובד נכנס לפגישה בחברה מתחרה. אולי בהתחלה רק מומחים יוכלו לעשות זאת, אך יהיו מספיק מי שתמורת תשלום נאות – יספקו כל פברוק שיתבקשו. וחוץ מזה, טיבן של טכנולוגיות כאלו שדי מהר הן הופכות לנחל הכלל. המציאות הזאת תהיה סיוט. איש מאיתנו לא יהיה חסין מפניה. כמו תמיד, החוק יפגר בכמה שנים מאחורי הטכנולוגיה ולא יעניק הגנה. מן הסתם יהיו אמצעי התגוננות נגדיים, אך ספק אם אדם מן השורה יידע כיצד להשתמש בהם, וספק רב עוד יותר אם הוא יהיה מספיקים. נצטרך לברור את מקורות המידע שלנו – ולא כולנו יודעים או רוצים לעשות זאת. אנו עלולים להגיע למצב בו נוכל לסמוך רק על סרטונים והקלטות שיגיעו מגורמים רשמיים – וזה בלתי נסבל במדינה דמוקרטית. הדרך היחידה למנוע את ההרסנות של ה-deep fake היא למנוע אותה מראש, באמצעות חקיקה ברורה ואכיפה נחושה שימנעו את פיתוחה או את נפילתה בידיים בלתי אחראיות ואף עברייניות. הבעיה היא, שאיש אינו עושה זאת – משום שהפוליטיקאים והמשפטנים טרודים בהווה, והציבור הרחב אינו ער לסכנה. כשנתעורר, זה עלול להיות מאוחר מדי.

קשה מאוד להילחם בשקרים. ראשית, לא קל לזהות אותם. שנית, לפעמים נוח לשמוע אותם. שלישית, לא נעים להתעמת עם השקרן. רביעית, השקרן בדרך כלל יתקוף בחזרה בצורה גסה. חמישית, למי יש כוח להתחיל לחפש את האמת והעובדות. בנקודה זו עלינו לחזור למוסר היהודי, לאחד הציוויים שנאמרו מיד לאחר מעמד הר סיני: "מִדְבָר שקר תרחק, ונקי וצדיק אל תהרוג" (שמות כ"ג, ז'). חז"ל והמפרשים מסבירים בכמה צורות את הסמיכות בין שני חלקי הפסוק, ויורשה לי להציע הסבר נוסף: שקר עלול להרוג נקי וצדיק. וזה לא רק כאשר עסקינן בעדות שקר בדיני נפשות או בדברי כזב בשאלות רפואיות. גם שקרים של יום-יום עלולים להיות בעלי השלכות קשות ואף קטלניות. חז"ל אמרו, כי המדבר לשון הרע – הורג שלושה: את עצמו, את השומע ואת זה שהדברים נאמרו עליו. ניחא שני הראשונים, השותפים לחטא; מה אשם מי שהשמיצו אותו? אלא שאין מדובר באשמה, אלא בתיאור מצב: הכפשות עלולות להוביל למצוקה נפשית וממונית, עד כדי אובדן חיים ממש. דומה שבעידן הרשתות החברתיות והשיימינג, הדברים מובנים יותר מאשר אי-פעם. המאבק נגד השקרים חייב להתחיל בתפיסה החינוכית והמוסרית הבסיסית הזאת: חייבים להתרחק מהם. לא מספיק להימנע מהם. זוהי המידה היחידה שהתורה מצווה בה על ריחוק. היא אוסרת לעבוד אלילים ולחלל שבת ולאכול חזיר – אך אינה אומרת לנו "תרחקו". המוסר האלוקי מכיר היטב את נפש האדם: בסך-הכל אמרתי, זה היה שקר לבן, לא הייתה לי ברירה, זה היה בצחוק. לא ולא! ה"שום דבר" הזה עלול להוביל לטרגדיות – ולכן אל תתקרב אליו. אם ננחיל את זה לילדינו מגיל אפס ואם נעשה זאת בעצמנו עד גיל 120 – לשקרנים לא יהיו שומעים והשקרים יתפוגגו להם כעשן.