בעקבות הסכם אוסלו והשלום עם ירדן, החלו ב-1994 מגעים בין המוסד לבין נציגים מקטר ועומאן. אולם איחוד האמירויות, ואבו דאבי בפרט, התנגדו לכל סוג של קשר עם ישראל, גם לא חשאי. נציגים ישראלים ניסו ליצור קשר עם בכירים באמירויות, אבל זה לא ממש עבד, עד שקיבלתי שיחת טלפון מפתיעה ממכר שלי, איש עסקים ומפקד בכיר לשעבר בחיל-האוויר.
"יש לי קולגה שהיה טייס וקצין בחיל-האוויר של אבו דאבי", אמר. "למדנו יחד בקולג' באמריקה. אנחנו נפגשים מדי פעם, והוא מאוד מקורב למשפחה השלטת. הם מאוד רוצים קשר עם רבין באופן אישי, שלא דרך משרד החוץ או המוסד. הצעתי לו לפגוש אותך כיד ימינו של רבין. אמרתי לו שאתה האדם הכי מתאים לזה".
"תראה", אמרתי לו, "בשביל דברים מהסוג הזה יש את המוסד". "הם לא מעוניינים בקשר ישיר למוסד בגלל הקִרבה הפיזית שלהם לאירן", השיב. "יש להם הרבה מה להפסיד, ובשלב הזה הם מבקשים שכמה שפחות אנשים יבחשו בזה. מהבחינה הזו אתה האדם היחיד שיכול לקשר אותם לרבין מבלי להכניס שיקולים זרים. תחשוב על זה, חבל שההזדמנות הזו תחמוק".
דיווחתי על כך לרבין והוא אמר, "מעולה, אני חושב שזה טוב לנו. סע להיפגש איתו". הפגישה הראשונה עם יוסוף (שם בדוי) נערכה במסעדה במינכן ונמשכה שעות ארוכות. נוצרה בינינו כימיה מיידית, והיה לי נעים לדבר עם אדם אינטליגנט ורחב אופקים מעבר לכך שזו שיחת עבודה. יוסוף סיפר לי על המשפחה שלו ועל לימודיו בארצות הברית. בסיום הפגישה החלטנו שהוא יעדכן את נשיא איחוד האמירויות והאמיר של אבו דאבי באותה עת, השייח' זאיד בן סולטאן, ואת בניו, אני אדווח לרבין, ונקבע פגישה נוספת כדי לראות איך מתקדמים.
לקראת הפגישה השנייה, שנערכה כמה שבועות לאחר מכן בציריך, העביר לי רבין שאלות להציג לו, ובסיום המפגש חזרתי עם תשובות. יוסוף אמר שהפגישה הבאה חייבת להיות ביני לבין בנו של האמיר, מוחמד בן זאיד, שהיה אז השר לענייני מדינה (ובעת כתיבת הספר הזה יורש העצר של האמירויות והשליט בפועל). קבענו תאריך, ומקום הפגישה נקבע למרבלה שבספרד.
מהרגע הראשון הכניס רבין לתמונה את ראש המוסד, שבתי שביט, אף שבשלב זה לא נדרש ממנו להיות מעורב. לקראת הפגישה שלי עם מוחמד בן זאיד הציע שביט שאחד מבכירי המוסד יתלווה אלי עם מאבטח. בכיר המוסד, המאבטח ואני טסנו לפריז, ומשארל דה-גול נסענו אל שדה התעופה לה בורז'ה המיועד למטוסים פרטיים וקלים, שם היינו אמורים להיפגש עם
יוסוף, שילווה אותנו למלגה וממנה למרבלה. המראנו, ואחרי כ 20- דקות טיסה נאמר לנו ששדה התעופה במלגה נסגר בגלל שביתת פתע. בלית ברירה שונה מקום הפגישה לז'נבה, ואנו נחתנו בה בשעות אחר-הצהריים.
בז'נבה הלכנו תחילה לארוחת ערב עם יוסוף, ואני הצגתי בפניו את איש המוסד כסגן שלי. מאחר שבנו של האמיר התעכב בדרכו לז'נבה, ואמור היה לנחות רק מאוחר בערב, הפגישה איתו נקבעה לעשר וחצי במלון "אינטרקונטיננטל" בעיר.
הארוחה נמשכה זמן רב וברוח טובה, ובסיומה פנה יוסוף לאיש המוסד ואמר לו: "תראה, אני יודע שאתה מהמוסד, אבל גם אם היית עוזר אמיתי של שבס לא היית יכול להצטרף לפגישה, שהיא בין בנו של האמיר לבין שבס בלבד. גם אני אהיה שם רק בהתחלה כדי להציג אותו, ואצא אחרי כמה דקות. זו שיחה בארבע עיניים. כך סוכם ולא ניתן לשנות את זה".
איש המוסד לקח את זה קשה, הוא לא אהב שמנטרלים אותו. "זה לא אסון", אמרתי לו, "אני אלך לפגישה, היא תארך איזה שעתיים, חכה לי במלון ואני אבוא ואעדכן אותך בפרטים. זה לא שאני איזה טירון. אני מנכ"ל משרד ראש הממשלה ויודע את עבודתי". באכזבה גדולה הוא נפרד ממני, ואני הלכתי להתכונן לפגישה.
כשהגעתי למלון "אינטרקונטיננטל", מיד הצטערתי שאין לי מצלמה כדי לתעד את המתרחש. בכניסה למלון חיכו לי כ-20 מכובדים לבושים בגלביות לבנות, עם כאפיות וחרבות, ואני חשבתי שחסר רק גמל מאחור כדי להשלים את הרקע. זה נראה כמו עלי באבא ו-40 השודדים. הם נעמדו בשתי שורות של מקבלי פנים, לחצו את ידי בזה אחר זה וליוו אותי אל המעלית. זה לא שאני מזלזל בעצמי, חלילה, אבל אני אדם שרגיל לעבוד ולהניע תהליכים מאחורי הקלעים וכל הטקסיות הזו קצת הביכה אותי, מה עוד שמדובר היה בפגישה חשאית.
שניים מהם עלו איתי במעלית, והובילו אותי למסדרון בקומה העליונה של המלון. גם כאן חיכו שתי שורות של אנשים, שלושה-ארבעה אנשים מכל צד, שבירכו אותי בדרך לפגישה. יוסוף כבר היה בתוך הסוויטה, ואני התרגשתי מאוד. אחרי שדילגתי עם רבין מהפלשתינים בוושינגטון ובקהיר להסכם השלום עם ירדן, עמדתי עכשיו לפגוש, כנציג של ראש ממשלת ישראל, את בנו של שליט אבו דאבי.
מוחמד בן זאיד קיבל אותי בחמימות. הוא קם אל הדלת, לחץ לי את היד בשתי ידיו, ואמר לי שהוא מאוד שמח לפגוש אותי. הוא אמר שעשה עלי תחקיר כדי לדעת עם מי הוא נפגש, ואני עניתי לו שעשיתי את אותו הדבר. לא היה אז גוגל, אבל היה מודיעין.
"הבאתי לך משהו מירושלים", אמרתי והגשתי לו את המתנה שהבאתי. הוא פתח את הקופסה, וכשראה בה דגם יפהפה מכסף של מסגדי הר-הבית, דמעות עמדו בעיניו. הוא מצדו הוציא קופסה ארוזה, ואמר לי שזו המתנה שלי מאבו דאבי. פתחתי את המתנה והייתה שם חרב, מין שברייה, מאוד יפה.
הגישו לנו קפה, ואנחנו דיברנו על הנושאים שלשמם התכנסנו. הוא ביקש שהמגעים בינינו ייוותרו חשאיים, והעלה רעיונות על שיתוף פעולה בענייני מסחר, תעשיה וחקלאות. אחרי שעה של שיחה נינוחה הוא שאל אותי, "אתה שותה יותר מקפה?" ואני עניתי שכן. הוא הביא יין טוב, הוריד את הכאפיה מהראש, והתחלנו לדבר על החיים. בן זאיד התגלה כאדם מאוד מתוחכם ואינטליגנטי, והשיחה איתו הייתה מעניינת ומרתקת דווקא משום שלא עסקה בפוליטיקה. בסוף התחבקנו, וסיכמנו שאנחנו רואים בזה את תחילת הדרך להידברות.
חזרתי למלון בחמש לפנות בוקר, וגיליתי את איש המוסד יושב קצר רוח בלובי ומחכה לי. שתיתי הרבה יין והייתי עייף מאוד, אבל הוא רצה שאני אמסור לו מיד דיווח מפורט על פגישתי עם בן זאיד. "אני הרוג מעייפות", אמרתי לו, "זו הייתה חוויה אינטנסיבית ואני חייב לישון קצת לפני שאנחנו חוזרים לארץ. שב לידי במטוס, ואני אספר לך הכל בדרך". הוא היה מאוכזב בפעם השנייה באותו יום.
כשנכנסתי לחדר גיליתי על המיטה הודעה מהעוזר שלי, שאתקשר אליו בכל שעה שאני מגיע לחדר. צלצלתי אליו, והוא אמר לי שסגן הרמטכ"ל אמנון ליפקין-שחק ביקש שאתקשר אליו ברגע שאני חוזר מהפגישה. אני יודע שאמנון לא אוהב לקום בשש בבוקר, אבל העוזר שלי התעקש. "שבס, הוא דיבר איתי שלוש פעמים, לא דרך עוזרים, לא דרך רל"שים. הוא ביקש שתתקשר".
התקשרתי לאמנון, שעדיין היה מנומנם משהו. "איך אתה לא מספר לחבר הכי טוב שלך, סגן הרמטכ"ל, ראש אמ"ן לשעבר, הממונה על שיחות השלום הביטחוניות עם הפלשתינים, שאתה הולך להיפגש עם בנו של בן זאיד, נסיך האמירויות? לי אתה לא מספר?" אמר שחק. גמגמתי. אני אכן החבר הכי טוב שלו, אבל רבין ביקש שזה יהיה סודי ביותר. "רגע", אמרתי לו, "רק רבין, אני וראש המוסד יודעים מהפגישה הזו. אפילו הרמטכ"ל לא יודע. איך גילית מה אני עושה בז'נבה?" "שאלה טובה", הוא אמר לי, "אתה מחזיק את הכיסא? לשייח' זאיד יש בית ברבאט שבמרוקו, לא רחוק מהארמון של המלך. פעם בשנה הוא נפגש עם חסן מלך מרוקו ועם לא אחר מאשר אבו מאזן, ושלושתם הולכים לצוד.
אתמול, כשהגעת לאן שהגעת, פגש השייח' זאיד את אבו מאזן ואמר לו: 'אתה יודע שהאיש הכי קרוב לרבין נפגש היום עם הבן שלי במרבלה? עכשיו גם אנחנו מדברים עם ישראל'". אבו מאזן, שעבד עם אמנון על ההסכם הביטחוני, התקשר אליו ואמר לו בדיוק מה אני עושה.
המגעים עם אבו דאבי נמשכו, ואני ארגנתי את הפגישה הראשונה בין ראש המוסד לראש המודיעין של האמירויות. שנתיים לאחר מכן החלו יחסי מסחר, חקלאות ותעשיה, וכיום מתקיימת פעילות עסקית ענפה עם אבו דאבי והאמירויות. אני מודה שהייתי מאוד גאה בעצמי שהייתי הראשון להתחיל את כל העסק. היה נעים לחוש לרגע כמו ג'יימס בונד.
פרשתי מתפקידי כמנכ"ל משרד ראש הממשלה בתחילת יולי 1995, כארבעה חודשים לפני הרצח, ושימשתי יועץ מיוחד לראש הממשלה ואחראי על הבחירות שאמורות היו להתקיים כשנה לאחר מכן. רבין ביקש שאמשיך להתעסק בכמה תחומים חשאיים שהייתי המתאם שלהם במשרד, כמו אבו דאבי, אנשי צד"ל ויהדות מצוקה בתימן ובכורדיסטן. הייתי נפגש מדי פעם עם ראש המוסד לפגישת עבודה, מעביר לו אינפורמציה ומתעדכן.
אחרי רצח רבין ביקש פרס שאמשיך במה שעסקתי עד שיתבהרו העניינים. כשלושה חודשים לאחר מכן הגעתי כהרגלי לפגישה במטה המוסד, עם ראש המוסד שביט ועם אותו בכיר במוסד שהתלווה אלי בז'נבה. "תראה, שבס", אמר הבכיר, "קיבלנו כמה טלפונים מהאנשים שם, והם ביקשו שמעכשיו, מאחר שרבין נרצח, אנחנו נפעל מולם ישירות ולא דרכך. סיכמתי עם שבתי שאתה תעביר אלינו את כל נתוני הקשר שלך איתם, וגם יוסוף ביקש שלא תתקשר אליו יותר". סולקתי בעדינות, ולא נותר לי אלא לקבל את זה בהכנעה.
כמה חודשים לאחר מכן נסעתי עם דנה לנופש באיטליה, ובמקום שבו נפשנו התארח במקרה גם יוסוף עם אשתו וילדיו. ראיתי אותו בארוחת הערב מסב לשולחן עם משפחתו; קשה היה שלא לזהות אותו בבגדים המסורתיים של אבו דאבי. כשהבחין בי הוא קם מהשולחן וקרא לעברי בטרוניה, "שבס, איפה אתה? לאן נעלמת לי?" חייכתי והסברתי לו שהמוסד נפנף אותי באלגנטיות. "הם אמרו שביקשת שלא אתקשר", אמרתי לו, "ולא רציתי להפריע כי הקשר איתכם מאוד חשוב לנו".
"מה פתאום?!" הוא אמר לי, "מעולם לא ביקשתי שלא תתקשר. מאוד רציתי שתישאר. התחלנו יחד ורציתי שנמשיך יחד. גם השייח' מוחמד שאל עליך". די התאכזבתי לגלות שהמוסד חש צורך לשקר לי.
זו לא הייתה הפעם היחידה שבה המוסד לא אהב שאני פוסע בשליחותו של רבין אל תוך אזור הדמדומים שלהם. באחת הפעמים רבין שלח אותי ואת ז'ק נריה להיפגש עם איש עסקים ערבי, לבנוני, בכיר בהנהגה הפלשתינית הבינלאומית שהיה מקורב מאוד לערפאת. ישבנו איתו במסעדה בשאנז אליזה וקיבלנו את כל המידע שהיינו צריכים.
כאשר חזרנו מפריז מסרנו דיווח לרבין. כמה ימים לאחר מכן נערכה פגישת עבודה בין ראש המוסד לראש הממשלה, והוא התלונן בפני רבין על הפגישה שנריה ואני קיימנו בפריז. במהלך הפגישה עם שביט קרא לי רבין אל החדר. "נפגשת עם ז'ק וה'בכיר הלבנוני' מבלי ליידע את המוסד?" שאל ראש הממשלה. "ברור לך שכאשר אתה נפגש עם אנשים מהסוג הזה אתה צריך לתאם את זה עם שבתי? חובה שהמוסד יהיו בתוך העניין".
"תראה", הצטדקתי, "לא תכננתי את זה. זה התגלגל ככה". ראש המוסד הסתכל עלי במבט בוחן, ורבין מהצד השני קרץ לי מבלי ששביט שם לב. הכול, כל מה שעשיתי במשרד ראש הממשלה, היה בידיעתו של רבין, ברשותו ובסמכות מלאה.
