מדינת ישראל איננה הראשונה בהיסטוריה שחלום כיבוש הפריפריה הפך אצלה לפרה קדושה. אתוס זה היה אופייני הן לדמוקרטיות מערביות דוגמת ארצות הברית, שכיבוש המערב, דרך מסילות ברזל שלאורכן נבנו עיירות כורי זהב ופורעי חוק למיניהם, וברית המועצות הסובייטית שהרחיקה עשרות מיליונים אל מרחבי סיביר הקפואים. אצלנו, מאז קום המדינה, לא מפסיקים לדבר על הפריפריה. מאז שנות ה-50 השקיעו ממשלות עשרות רבות של מיליארדים בהקמת עיירות פיתוח, תשתיות כבישים ותעסוקה, זאת תוך כדי ניסיון לשלב ישראלים ותיקים עם עולים חדשים שרובם נווטו על-ידי מקבלי ההחלטות לפריפריה, ללא הסכמתם או ללא ידיעתם מה בדיוק מצפה להם שם.
במהלך 5 השנים האחרונות גם תוכנית מחיר למשתכן, דיור מסובסד לזכאים, ניסתה בכל כוחה ללכת בדרך הזו. בכל מרחבי הגליל, שפלת יהודה והנגב, נבנו רבבות דירות מסובסדות כאלה, שחלקן נותרו כאבן שאין לה הופכין, חלקן נרכשו, אך הרוכשים אינם מתכוונים כלל להתגורר בהן. מדובר ללא ספק בדיסוננס קוגניטיבי המלווה את מקבלי ההחלטות זה עשרות בשנים. מחד-גיסא השכנוע העצמי ש"כיבוש הפריפריה הינה יעד לאומי עליון" ומצד שני הידיעה הברורה בכך ש"לא הייתי רוצה שבני או בתי יעקרו מהמרכז לפריפריה".
דיסוננס זה הינו בבחינת עצימת עיניים עם תוצאה כלכלית קשה ביותר ועיוות שוק הדיור שלא לצורך. בפועל רוב רוכשי הדירות, ובמיוחד הצעירים שבהם, מעדיפים את המרכז בו יש הרבה תעסוקה, הרבה מקומות בילוי, הרבה משפחה וחברים והרבה אפשרויות להתפתח. הסטטיסטיקה היבשה ממחישה זאת היטב. מאז שנות ה-50 וה-60 של המאה שעברה, ולמרות ניסיונות בלתי נלאים של ממשלות ישראל להעביר מאות אלפי צעירים לפריפריה, אחוז תושבי הפריפריה ביחס למרכז לא גדל כלל, שלא לדבר על הפערים הסוציו-אקונומיים המשמעותיים, פערים גדולים ברמת הרפואה, תוחלת החיים ועוד.
הטעות הגדולה של כל מקבלי ההחלטות הייתה בכך שראו את כל הפריפריה כמיקשה אחת, פיזרו בה עשרות עיירות פיתוח חלשות וכנ"ל אזורי תעסוקה רבים, קטנים וחלשים, ללא יכולת לעמוד בתחרות מול מתחמי ההייטק והטכנולוגיה הענקיים שבמרכז הארץ. משום כך, רק אתחול מחדש של חשיבת מקבלי ההחלטות ושימת דגש על איכות(!) ולא על כמות, עשויים להפוך את הפריפריה לאטרקטיבית ולהקטין משמעותית את הפערים בינה לבין המרכז.
במקום שיטת ה"אכול כפי יכולתך" של בניית שכונות ענק תחת כל גבעה ותחת כל עץ רענן, על מקבלי ההחלטות לקדם יישובים איכותיים, דוגמת המודל של גוש שגב, לבצע פינוי בינוי מקיף בכל ערי הפיתוח הוותיקות, ובד בבד לייצר, במקום עשרות מתחמי התעסוקה המקומיים, הקטנים והחלשים, פארקים טכנולוגים גדולים שישרתו את כל אותו איזור. תפיסה חדשנית זו, שתלווה בשימת דגש במקביל גם על תשתיות פיזיות משודרגות, רכבות מהירות, נת"צים לתחבורה ציבורית, מוסדות ציבור איכותיים החל תיאטראות וכלה בפילהרמוניות (לא מילה גסה, גם לפריפריה), הם שייצרו את המהפך האמיתי ויגשימו את אתוס פיזור האוכלוסייה וצמצום הפער בין המרכז ה"עשיר" לבין הפריפריה ה"ענייה". בוודאי לא מכבסת המילים הדביקה של מקבלי ההחלטות.
