חבל על דאבדין
לפני כשישים שנה נחתה על שבט צופי "בזק" בנתניה מרכזת-שבט חדשה, שהדריכה בנוסף את גדודי - רותי גביזון - ואני זוכרה בחיבה ובהערצה כיוון שאני מעריך, שהייתה בין אלה, שעיצבו אותי, כנער. רותי חיזקה את יכולתי לחשוב היטב ולגופו של עניין ולנסח.
רותי הייתה נערה צעירה, שאך סיימה בהצטיינות את לימודיה בבית-הספר הריאלי בחיפה וטירונות נח"ל. היינו צעירים ממנה בכארבע שנים, ולקח לנו זמן להסתגל לסגנונה - ראשית, מפני שדיברה במהירות רבה וללא סימני פיסוק.
השבט היה אז במשבר ארוך: מאז שארבע-חמש שנים לפני בואה של רותי לנתניה, שרף בריון מנוול את הצריף הקטן של השבט, הפעולות נערכו בכל מיני מקומות ובבתי-ספר, והדבר הקשה מאוד על ניהול השבט ועל התפתחותו. מה עוד שגלעד, מרכז-השבט הוותיק והכריזמטי, פרש.
למיטב זיכרוני, כעבור כשנה חזרה רותי לקיבוץ, שבו היה הגרעין, שממנו נשלחה להדרכה, ונפגשנו רק אחרי כתשע שנים, כשהתחלתי ללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים. אחר כך נפגשנו עוד הרבה פעמים בכנסים, במוסדות מחקר וכששבתי לירושלים, כדי לשוטט בה להנאתי.
כשישים שנה עברו, ובמהלכן הייתי בכיר בשבט "בזק", וילדיי ונכדיי היו חניכים ומדריכים בצופים; ועדיין אני זוכר בהערכה רבה את המדריכה רותי, שניהלה ברצינות תהומית את הדיונים בפעולות, עיצבה אותי, חייבה אותי לחשוב, לנסח היטב את דבריי, והשאירה עליי רושם רב, שלא פג. חבל על דאבדין דלא משתכחין. יהי זכרה של רותי ברוך.
משתוללים, כרגיל
כיוון שאי-אפשר לפרק ברזים, ולגנוב מגבות וסכו"ם במלונות בקפריסין, בטורקיה וביוון, הפנה הישראלי המכוער את מרצו לגניבת בקבוקים של חומר לחיטוי ידיים מבתי-חולים וממרפאות חוץ. משרד הבריאות הורה לקבוע את הבקבוקים הללו חזק לקירות, כדי להתגבר על המכה.
בנוסף, מתלוננים בעלי מלוניות הקורונה, כי השוהים בהן מחבלים בהתמדה ברכוש המלוניות ובציודן. אין צורך להרחיב, ולפרט עוד. על כך כבר נאמר, "הֲיַהֲפֹךְ כּוּשִׁי עוֹרוֹ, וְנָמֵר חֲבַרְבֻּרֹתָיו ..." (ירמיהו י"ג, כ"ג).
מפרקים
בסיוע טענות על ניהול מושחת של העמותה, שמימנה חיי מותרות של מנהליה, רוצה לטישיה ג'ימס, עסקנית דמוקרטית, שמכהנת כתובעת הכללית של מדינת ניו-יורק, לפרק את אגודת הרובאים האמריקנית (NRA) - אחת השדולות החזקות ביותר בארצות-הברית, שפועלת להבטיח את זכות האמריקנים לשאת נשק, כמובטח בתיקון השני לחוקה. במקביל, קארל ראסין, התובע הכללי של וושינגטון הבירה, תבע את קרן NRA, שפועלת לספק תוכניות לבטיחות כלי-ירייה, בטענה שקרנותיה מימנו חיי פאר של מנהליה הבכירים.
החקירות בעניין אגודת הרובאים (שנרשמה כעמותה בניו-יורק בשנת 1871, למרות שמשרדיה במדינת וירג'יניה) החלו כשעברה מעודף של שמונה מיליוני דולר בקופתה בשנת 2015 לגירעון של 36 מיליוני דולר בשנת 2018.
התובעת ג'ימס טוענת, שאגודת הרובאים רבת-ההשפעה הפרה את חוקי ארצות-הברית ואת תקנותיה בהתנהלותה הכספית. קרולין מידואס, נשיאת אגודת הרובאים, הודיעה בוושינגטון הבירה, כי האגודה תתבע-נגדית את משרד התובעת ג'ימס. לדעתה, התביעה נגד האגודה הנה "מהלך שקוף לזכות בנקודות זכות פוליטיות, ולהשתיק את הקול המוביל באופוזיציה לאג'נדה השמאלנית". ג'ימס הצליחה בשנה שעברה לפרק קרן צדקה של הנשיא דונלד טראמפ. היא קנסה אותו בשני מיליון דולר כיוון שלטענתה השתמש בכספי הקרן לקדם את עסקיו ואת האינטרסים הפוליטיים שלו.
ראסין, התובע הכללי של וושינגטון הבירה, חוקר את תיקי קרן NRA יותר משנה. אך נראה, שכמו בניו-יורק, התביעה הנה פעולה פוליטית, שנועדה למנוע מאגודת הרובאים לפעול, כדי להבטיח את בחירת הנשיא דונלד טראמפ לכהונה שנייה בבחירות לנשיאות בסוף השנה.
בינתיים קרועה אגודת הרובאים בריב בין סיעות בהנהלתה, שהגיעו לשיא באספתה השנתית בשנת 2019, כשוויין לאפייר, האיש החזק באגודה, מנע בחירה של אוליוור נורת, נשיא האגודה, לכהונה שנייה, כיוון שביקר את הוצאות אגודת הרובאים.
שיטת הסלאמי
כמו בתחילת תחרות אגרוף, מגששים שופטי בית המשפט העליון, ומנסים לבדוק נקודות תורפה בממשל הישראלי, כדי להשתלט על עוד ועוד חלקות, ולהפקיען מידי הריבון, העם הבוחר.
פעם זה היה כשפירקו צעד אחר צעד את מדיניות הלוחמה בטרור, והפכו אותה לקרקס, המסכן את חיי חיילינו ואותנו. אחר כך פירקו לגורמים את מדינות ההגירה, והותירו אותנו עם עשרות אלפי מסתננים, שמשתוללים בשכונות מצוקה בדרום תל אביב, אך, חס וחלילה, לא בשכנות לכבוד השופטים. אני מדלג על הרבה דוגמאות חמורות להשתלטות הזוחלת של השופטים על הממשל (בשנות השישים המציאו לה שם ראוי - "שיטת הסלאמי"), ומגיע להחלטתם השערורייתית לא להרוס את בית המחבל, שרצח חייל צה"ל.
בג'יבריש של השמאל, הריסת בתים הנה צעד חמור ומיותר. בית המשפט העליון הפך מזמן למגרש-הבית של השמאל הישראלי, שפועל בהתמדה בתמיכת בית המשפט להחלשת כוחן של המדינה ושל מערכת הביטחון, אם לא לתמיכה במחבלים. הגיע הזמן, שמישהו ילחץ על מעצורי-החירום.
היזהרו מהבייגלה
מאז שהצליחה לחבר כתב-אישום נגד בנימין נתניהו, הפכה ליאת בן-ארי מהפרקליטות, ועתה ממשרד היועץ הממשלתי לממשלה, לקדושה בקרב האנטי-ביביסטיונרים, וכל ביקורת עליה נחשבת לדבר כפירה נורא ולפגיעה חמורה בדמוקרטיה. מהבייגלה, שעיטרו בו את ראשה של סנטה בן-ארי, כנדרש, נושרים גרעיני שומשום - היזהרו! כך, עושה בן-ארי ככל העולה על רוחה, ומקבלת גיבוי מלא מהיועץ המשפטי לממשלה וממשרד המשפטים - גם בענייניה הפרטיים.
הדבר התגלה שוב כשתחקיר מצא, שבן-ארי ובעלה רכשו דירה, לכאורה בניגוד לחוק ולתקנות הקבוצה, בעסקת קבוצת רכישה בראש-העין, למרות שהנם תושבי מושב חרות בשרון. תוך כך, התברר, שהקבלן במיזם היה גיסה, ויחד עמו פברקו נתונים, שאפשרו לזוג בן-ארי להיות שותפים במיזם, שנועד אך ורק לתושבי ראש-העין. בנוסף, התגלה מניה וביה, שהזוג בן-ארי צבר רכוש אדיר, ואיני זוכר, שקראתי הסבר לכך.
להערכתי, ימצאו בראש-העין תירוץ לסגור את התיק נגד הקדושה בן-ארי. אם לא - אני מציע חינם הנמקה עתיקה מאוד מימיה העליזים של רומא: מה שמותר ליופיטר, אסור לשור (Quod licet Iovi, non licet bovi). ונסיים ברינה בקריאה אדירה, יחי השוויון בפני החוק.
שנאת חינם
במאי 1977, איבד השמאל את השלטון במדינה, וחשך עולמו. לפיכך, השתחררו הבלמים מעל פיות דובריו, מעל מקלדותיהם ומעל עטי מאייריו. וככל שהאפשרות לחזור לשלטון נראית לשמאל בלתי-אפשרית, כן גוברים חרפותיו, והטינופת המסיתה זורמת ממנו בחופשיות ובלי בקרה באמצעות אמצעי התקשורת, האקדמיה והתיאטרון, שתפס בהם בעלות. המשורר אורי צבי גרינברג, כינה זאת בימים חשוכים של מלחמת אחים, שכמעט הפכה למרחץ דמים ביוזמת השמאל בשנות הארבעים, "צואת פיותיהם".
שורשי ההסתה והשנאה של השמאל הישראלי עמוקים מאוד - אולי עוד בתרבות הגלות, שבה נלחמו יהודים אלה באלה מלחמת חורמה על קוצו של יו"ד. אנשי 'השומר' ירו בגבו של יוסף לישנסקי, איש ניל"י, בלילה חשוך בשנת 1917 ליד מפל התנור במטולה (כשכביכול הובילוהו למקום מחסה מפני הטורקים, שרדפוהו), לא בגלל אידיאולוגיה, אלא כדי לחסל מתחרה כלכלי בשוק השמירה בארץ. גיבורי החידה הללו החטיאו מטווח אפס, ורק פצעו אותו, ולישנסקי נדד נרדף בארץ, עד שתפסוהו הטורקים, והעלאוהו לגרדום בדמשק. היה ניתן להציל אותו ואת נעמן בלקינד, בעזרת בקשיש הגון. ניל"י הבריחה ארצה כסף וזהב רב, שהופקד בידי ראשי "היישוב", אך הם, בניגוד לאנשי ניל"י ליוסף טרומפלדור ולזאב ז'בוטינסקי, הימרו על הקלף הטורקי במלחמת העולם הראשונה, ולא הסכימו לשלם מכספי ניל"י, שהופקדו אצלם, את מה שהיה נהוג לשלם, כדי לפדות את השניים. הסתה ורצח אופי נמשכו גם אחרי מותו של לישנסקי. מנהל התיכון, שלמדתי בו באמצע שנות השישים, טען, שלישנסקי וניל"י היו מנוולים, ולכן לא יסכים, שתלמיד בבית-ספרו יכתוב עבודת מחקר עליו, או על חבריו.
אחר כך, כמובן, הייתה רדיפת "הפורשים", עד כדי סֶזון. כלומר, ציד אנשי אצ"ל ולח"י, והסגרתם לבריטים. עזי-הנפש ויפי-הבלורית עינו לוחמים ומפקדים ב"פורשים", והלשינו לכובש הבריטי על מקום הימצאם. כך, למשל, איתרע במושבה יבנאל, שבה חיסלו הבריטים את מנחם לונץ, איש לח"י תושב המקום, ואת שבתאי דרוקר, פצוע מלח"י שמצא מקלט בבית לונץ, לפי מידע, שמסרה להם 'ההגנה'. אחר כך כעסו ביבנאל על שאביו של מנחם לונץ חקק על מצבת בנו בבית-העלמין של יבנאל את המלים, "נפל חלל בידי בני עוולה", שמרתיחות את דם ותיקי יבנאל עד היום - כמו האנדרטה לשני הנרצחים, שהוקמה במלאת שישים שנה לרצח המתועב, בקדמת בית לונץ ברחוב הראשי של המושבה.
זאב גלילי
מצטט את שלמה נקדימון, שמצא בארכיב בריטי מכתב של ד"ר חיים ויצמן, מראשי משתפי-הפעולה עם הכובש הבריטי, בשנים-עשר באפריל 1944 - כשבוע לאחר רצח השניים. ויצמן התגאה במכתב לג'ון מ' מרטין, מזכירו האישי הבכיר של ראש הממשלה וינסטון צ'רצ'יל, על סיוע 'ההגנה' לרצח הכפול ביבנאל. כלומר, ויצמן חשף, כי זו לא הייתה יוזמה מקומית, כפי שניסו לטשטש את האחריות, אלא חלק ממדיניות רשמית של המשת"פים מהשמאל.
הרדיפה הגיעה לשיאה בדם, באש ובתמרות עשן בפגיעה בספינה אלטלנה ובניצולים מהנחתת הבוערת. אנשי פלמ"ח ירו בהם בזעם קדוש אש תופת, ורק פלא שנהרגו מעטים באירוע. את רדיפת "הפורשים" ליוותה הסתה גסה, שהיו בה רצח אופי והתרת דם - כמיטב מסורת השמאל (עיינו בערך הפילוג בקיבוץ עין-חרוד), כדי להבטיח את שלטונם ב"יישוב" ובמדינה אם תוקם. לא נעים להגיד, עד אמצע מלחמת העולם השנייה שלל השמאל את הרעיון להקים בארץ מדינה עצמאית; ולבטח התנגד לרעיון לגרש מכאן את הכובש הבריטי (כפי ששיתף פעולה עם הכובש הטורקי במלחמת העולם הראשונה).
נראה, שהאליטות הישנות הבינו באחרונה, שהעם בחל בהם, ומתעב את יומרנותם, את גאוותן העצמית חסרת-הגבולות ואת ניצול משאבי המדינה לטובתן בלבד; ולא יבחר בהן. כלומר, רק בפוטש יבטיחו את בלעדיותן ביניקה מעטיני המדינה.
לכן, זו אינה מלחמה על בנימין נתניהו, אלא על זכותם של המוני ישראל להתבטא, וליהנות מטוב הארץ, למרות שזה מכעיס את השמאל ואת האליטות הישנות, שדמוקרטיה בעיניהם הנה אך ורק ביצור מעמדם הפריוולגי, ומניעת ישראל השנייה משותפות מלאה במדינה.
ובעיקר - דילוג על רצון ישראל השנייה לגבי השלטון במדינה. כלומר, אי-כיבוד רצון הבוחר בטענות שונות ומשונות, שעיקרן, כמובן, חיזוק הדמוקרטיה. בכך הם תלמידיו המובהקים של יצחק בן-אהרון, הבולשוויק הזקן, שקבע אחרי מהפך 1977, שאינו מכבד את רצון העם; ואחריו זה כבר הפך לססמת החמוצים והמרירים למיניהם: להחליף את העם.
התחזית שלי: ככל שייאוש השמאל יגבר, יגדלו רמת האלימות של השמאל וכמות הצואה, שאנשיו יפלטו מפיהם. וזו תקבל סיקור אוהד בתקשורת, גם המתיימרת להיות ממלכתית, כפי שאמר ד"ר יהודה יפרח: אין בתקשורת שנאת-חינם ... משלמים לעיתונאים היטב כדי לשנוא.
טילים והסברים
אזעקות באשקלון ובקיבוץ זיקים (18 באוגוסט 2020) - כאילו לא עברה שנה ועוד שנה ועוד שנה, כתב לי שאול נגר, וצירף את שירו, "טילים והסברים":
"מֵעַזָּה נוֹרוּ כְּבָר טִילִים לְמַכְבִּיר,
רִיצָה לַמָּמָ"ד הִיא כְּבָר סְפּוֹרְט עֲמָמִי.
נָשָׂא הָאָחָ"ם אֶת דְּבָרוֹ וְהִסְבִּיר
כִּי זֶה פֶּלֶג סוֹרֵר בַּקָּצֶה הַדְּרוֹמִי. //
הִבְעִירָה שָׂדוֹת הַתְקָפַת בָּלוֹנִים,
עֲמַל חַקְלָאִים לֹא נִקְצַר בְּרִנָּה,
הִסְבִּיר הָאָחָ"ם בִּנְאוּם רַב תְּכָנִים -
כִּי זוֹ רוּחַ זָרָה עַל עַזָּה מַקְרִינָה. //
הָרֹאשׁ הֵעַזְתִּי פִּזֵּר רַחְפָנִים,
מֻמְחִים שׁוּב גֻּיְּסוּ לְחַפֵּשׂ פִּתְרוֹנִים.
אָחָ"ם מוּל הַמֶּדְיָה הִרְצִין שׁוּב פָּנִים -
לְעוֹלָם לֹא נִהְיֶה פֹּה חַסְרֵי הָאוֹנִים. //
תּוֹהֶה הָאֶזְרָח בָּעוֹטֵף, בִּשְׂדֵרוֹת,
הַאִם הֶסְבֵּרִים הֵם פִּתְרוֹן שֶׁל מַמָּשׁ?
הַאִם יִדָּרְשׁוּ עוֹד לִחְיוֹת כָּךְ דּוֹרוֹת
וְתִשְׁבִּי שׁוּב יָצוּץ מוּל תּוֹשָׁב שֶׁנּוֹאַשׁ?"
