לחרדה הגדולה שנוצרה בקרב רבים וטובים יותר וטובים פחות מבינינו, לגבי המגיפה המהלכת בקרבנו, מגיפה הקוטלת עשרות ומאות ללא ליווי של חברים וקרובי משפחה ביומם האחרון, התווספה מגיפה נוספת. מגיפת העמימות, הזלזול.
הכבוד האחרון המגיע לכל נפטר ונפטרת הוא ליווי ראוי בדרכם למנוחתם האחרונה. ואפילו זה נגזל מהם. בני המשפחה המלוקטים, שחלקם כלל לא ידעו על המחלה של אהובם, נקראים למלא את הצו הקדמון ולהתייצב ליד קברו או קברה של האדם שכבר לא בחיים. הנפטר שבישראל מופיע רק בסטטיסטיקה של מספר המיתות שבהם אנו מתכבדים מדי בוקר.
היום התבשרנו כי "נשכחו" 66 מקרי פטירה מקורונה ולא צורפו לרשימת הנפטרים שממשלת ישראל מתעקשת לקרוא להם במילה הקרה והמנוכרת "מתים". ועד סוף היום מודיעים לנו כי 11 נפטרים נוספים נוספו למאגר הסודי שהתגלה לפתע. אין ספק כי בקרב הקשישים הבודדים יימצאו בהמשך עוד ועוד בני אדם חולי קורונה שהחזירו נשמתם לבורא ללא אחות או רופא. בוודאי ללא בני משפחה אהובים שאסור להם כלל לבוא בקהלם, אילו רק היו מודעים למצבם.
מי הם אותם גלמודים הנמצאים מדי חודש בידי שכנים כאשר הצחנה מהדירה גוברת ולפתע נזכרים כי לא ראו את השכן או השכנה שבועות ארוכים. האם הנפטרים האלמונים הם בני אנוש? ההיו להם בני או בנות זוג? ילדים החיים בחו"ל, אחים, אחיות, נכדים הנמצאים בישראל ולא טרחו להרים טלפון מדי שבוע לשמוע החיים הם עדיין, הזקוקים למעט חיבה והתעניינות? למזון או משקה חם? אולי מיטה בבי"ח?
האם תשומת הלב האנושית הייתה מצילה אותם, כמו את מרבית החולים? או אולי קצה נפשם בבדידותם, והם הכינו קוקטייל מתרופות שמצאו בביתם ועם מנה גדולה של אלכוהול פשוט החליטו לשים קץ לחייהם הבודדים והשוממים?
הגיעה השעה שכל אותם נפטרים יקבלו את הכבוד המגיע לכל אדם. איזכור שמם ברבים. לא מספיק מספרים אנונימיים אלא שמותיהם של בני האנוש תושבי מדינת ישראל, שחיו, נשמו, שירתו בצבא, עברו מדורי השואה, אהבו את הוריהם בילדותם, את בני ובנות הזוג שלהם, את ילדיהם אם היו להם.
אני דורשת ששמם יופיע מדי יום בעיתונות. ברדיו. בטלוויזיה. לא עוד מת ללא שם, סטטיסטיקה יבשה ומבישה. אלא שמם של הנפטר והנפטרת, ממש כמו ששמם של אנשים הנפטרים מתאונות דרכים או טביעה מגיעה לידיעת הציבור. הכאב הוא גדול אך האנונימיות מנכרת והופכת את מותם של החברים והחברות שהלכו לעולמם כתוצאה מהקורונה, לאיומה יותר. זו חובתנו לאנשים שזה עתה הילכו בקרבנו ולפתע פתאום כבה פתיל חייהם לעד ואנו כחברה, לא הישכלנו לתת להם את הכבוד האחרון.
