צדק צדק תרדוף

תּוֹרָה וּמִשְׁפָּט וְשׁוֹפְטִים

תּוֹרָה וּמִשְׁפָּט וְשׁוֹפְטִים הֵם כֹּרַח הָחַיִּים

ובִּלְעֲדֵיהֶם יִהְיוּ אָז חַיֵּינוּ בְּחַסְדֵי לִסְטִים

אָז עַל פִּיהֵם יִשַּׁק דָּבָר וּפִי תְּהוֹם פְּעוּרָה

לָכֵן שַׂם שׁוֹפְטִים וְשַׂם גָּם מִשְׁנָה סְדוּרָה

לֹא בִּכְדִּי נֶאֱמַר שָׁם צִיּוֹן בְּמִשְפָּט תִּפָּדֶה

כִּי עָם בְלִי מִשְפָּט כְּצאֹן בְּלִי רוֹעֶה בַּשָּׂדֶה

וְכֹּל דְּאָלִים גְּבַר וְהַצֶּדֶק בְּרֶגֶל גַּסָּה נִרָמֵס

וְתַעֲלֶה הַצַּעֲקָה לַשָׁמַיִם מְרֹב עֹשֶׁק וְחָמָס

לֹא בִּכְדִי בְּצָד הַשּׁוֹפְטִים שַׂם גם שׁוֹטְרִים

וְגָם צִוַּם שֶלּא לְהִתְחַשֵּׁב בְּשָׁלִיטִים רָמִים

וְשַׂם הַכֹּל שָׁוִים בִּפְנֵי הָחוֹק אֵין מְיֻחֲסִים

וְזֹאת כֹּל הַתַּכְלִית בְּ"שׁוֹפְטִים וְשׁוֹטְרִים"

וְאֵין רָם וְנִשָּׂא וְהֲרֵי מֹשֶׁה נִשְׁפַּט וְנִתְנַסָּה

וְ"צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדוֹף"לא תהא זאת מְלִיצָה

וְשלֹא יַכִּיר פָּנִים וְיִשְׁפֹט צֶדֶק לְמַעַן יִחְיֶה

וְהַצֶּדֶק יִהְיֶה הַטַּעַם לָחַיִּים וְהוּא הַמְחַיֶּה

אל ירום לבבך ברֹם כֹּחֲךָ-הצנע לכת

התורה נועדה לאפשר חיים בבטחה ובשלום והדבר נתון בידי האדם. הרמב'ם בספרו מורה נבוכים-ספר "מדע" בטא זאת כך, שהשופטים כבני אדם נבחרו בהשראה עליונה, כדי שיבחנו העומד במשפט אם הוא עושה כפי שנצטוה בתורה לעשות ולא עושה לפי שרירות לבו. ועוד תפקיד השופטים להזהיר את העם לנהוג על-פי מצוות התורה בצדק ואמת, כאשר השופטים מקימים: ושפטו את העם משפט צדק ועליהם להזהיר עצמם לאמור: ש"לא ירום לבבנו ברום כחנו". משה מדבר אל העם את אשר למד וידע מפי יתרו חותנו של משה. את הצורך ב"הפרדת רשויות", כאשר הרשות הראשונה המחוקקת - הוא האלוהים (בימינו זה הפרלמנט הוא הכנסת בישראל אליה בחר העם את נציגיו) ואילו הרשות השנייה השופטת נבחרת על-ידי נבחרים מקרב העם שלא נפל בהם רבב, וראויים למנות שופטים, בלתי תלויים בשלטון: אנשי חיל, יראי אלוהים, אנשי אמת, שנאי בצע (יתרו יח/כא) והרשות השלישית היא המבצעת (הממשלה בימינו) אשר היא נבחרת וממונה על-ידי הכנסת. משה בפרשה זו מסכם את אשר יִשֵׂם בעצת יתרו ומוסיף לאמור: ואקח את ראשי שבטיכם אנשים חכמים וִידֻעִים שרי אלפים ושרי חֲמִשִּׁים ושרי עֲשָׂרֹת (א/טו) המדרש אומר: צריך שיהיה בַּדַּיָּנִים מדות טובות שמנינו קודם. אלא שלא קל למצוא במרוכז שבע תכונות אלו באדם אחד. וכך בוחנים את השופטים כגון "אנשי חיל" כדי שיהיה בּיכֹלְתָּם לדון ולשפוט אנשים בעלי עמדה חזקים ולא לחשוש מפני איש רם ושלא יכיר לו פנים, כדי שלא יטה את המשפט לטובתו, בבחינת צדק צדק תרדוף (יח, כ). רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא אמר: הוו זהירין ברשות שאין מקרבין לו לאדם אלא לצורך עצמו בעת הצורך של "איש הרשות" (כגון ראש מדינה" נראין כאוהבין בשעת הנאתן, ואין עומדים לו לאדם בשעת דחקו (פרק ב/ג). זה בא להזהיר כל "מְלחֲכֵי פִּנְכֶּה" לבל יסמכו על איש רם זה אשר אומנם ישארו רצויים אצלו כל עוד משרתים אותו. משתמע מזה כי האיש הרם והנשא - נשוא הפנים אינו שומר אמונים לעושי דברו, הוא בעל חולשות ומעמדו וטובתו חשובים מטובת אלה ששרתוהו נאמנה. לא בכדי הוזהרו ישראל בבואם שים עליהם מלך קרי ראש המדינה מוטב שיזכרו את אשר נאמר בפרשת כי תבא: "שׂם תשים עליך מלך אשר יבחר ה', לא תוכל לתת עליך איש נָכְרִי אשר לא אחיך הוא (יז/טו). אלא שהמלך (קרי המנהיג) עליו לכתוב את "משנה תורה" ולקים מצוותיה שנאמר: וקרא בו כל ימי חייו, כדי לזכור מנין הוא בא ולשם מה נבחר, לבל ידבק בו רבב לרצות בטובתו על פני טובת עמו.

ישראל מוזהרים להתרחק מתועבות הגויים

בפרשה מתוארים הכנענים שימצאו חיים בארץ כעוכרי ישראל. מכאן מוזהר העם על-ידי משה כך: לא תלמד לעשות כְּתוֹעֲבֹת הגויים ההם (יח/ט). העם נצטווה לדבוק בדברי אלוהים שנועדו לחזק את ישראל בעמידתו מול שונאיו ומול אלה שינסו להסיטו מאמונתו ובכך לבטל קיומו כעם ומוסיף משה ואומר לעם כשם שאני יצאתי מתוך אֵחָי בני עמי והייתי לנביא, גם לכם יקום נביא מקרבכם מאחיכם אשר תפקידו יהיה לשים בפניכם את החוקים לפיהם תלכו. מכאן עשרת הדברות נאמרות כמכונות ליחיד ולא לרבים. אנכי ה' אלוהיך, לא יהיה לך..., כבד את אביך ואת אמך. שמור את השבת לקדשו וכל יתר הלאווים שבלשון יחיד כגון לא תרצח לא תנאף ועוד לאוים מְכֻוָּנִים ליחיד, זאת לשים דגש שהאחריות לקיום המצוות מוטלות על כל אחד ואחד כיחיד שמצטרף ליחידים והופך לציבור. משה הכיר את חולשת היחיד שמתפתה לעשות כתועבות הגויים ומונה חלק מהם: מעביר בנו-בתו באש קסם קסמים מעונן ומנחש ומכשף (יח/י). מקריב את בנו-בתו לַמֹלֶךְ, לא בכדי חכמינו ובראשם הרמב"ם שללו את האמונה במתים וברוחות אפילו אלה היו צדיקים גמורים בחייהם, הם מוזהרים מפני השתטחות על קברי צדיקים. ושלא להועץ במעונן ומחשב חישובים של עוֹנוֹת ושעות (ראה ויקרא יט/כו) כי חכמינו רואים באלה מאחזי עינים כעוצמי עיני הבריות לתת להם לדמות דברים פלאיים שאין להם קיום. לכן נאמר: לא לפנות אל מנחש, ושואל באוב ובידעוני, כי מַשְׁלִים ומטעים הם את האדם ומטים אותו מלסמוך על עצמו ועל בורא עולם כדי שיסמוך עליהם ולא על הקב"ה ותורתו, שהיא המקור לחוק לצדק ולמשפט.

בשבתך במשפט כשופט צדק צדק תרדוף

משה רואה בשפיטה עֲשִׂיַת צדק ותיקון עוולה וזה תפקיד הַדַּיָּנִים שנבחרו לאחר שנמצאו בהם תכונות יחודיות אלו: מֻמְחִים וְצַדִּיקִים לִשְפֹּט צֶדֶק דַיָּנִים אלה צריכים להתייחס לעומד למשפט בפניהם כאדם המבקש שיעשה עמו צדק. מכאן כאשר בעל דין בעמדו בפני דַיָּן-שׁוֹפֵט ורואה כי הַדַּיָּן מתיחס בכבוד לאחד ונוזף באחר אף שלא במתכון, בעל דין זה נראה נואש מחשש שלא יעשה עמו צדק, או כאשר הַדַּיָּן נותן לאיש "הַמְכֻבָּד" לשבת ולהדיוט מצוה עליו לעמוד, מסתתמים טענותיו של בעל הדין כי חושב הוא שאיננו די חשוב בעיני הַדַּיָּן ואז נכנס בלבו ספק אם יזכה למשפט צדק. לכן נאמר הזהרו דַּיָּנִים בְּדַבֶּרְכֶם אל בעל דין על משקל הזהרו חכמים בדבריכם אל הפונה אליכם לקבל עצה והדרכה, שתהא אצלכם יד אחת מרחיקה אבל האחרת מקרבת. גם האמרה צדק צדק תרדוף בעצם מכונת היא לבעל דין, שלא ירדוף אחר שופט נוח לו שמכירו בצפיה שייטיב עמו וִיעַוֵּת דין למענו, לכן רדוף תרדוף אחר שופט-דין שעושה מלאכתו נאמנה. ששופט את העם משפט צדק. והנה משה עצמו אמר לעם ואתחנן אל ה' שימחול לי על מעשה שעשיתי בתום לב, אך כיוון שלא עשיתי כאשר נצטוויתי לעשות אפילו בתום לב, חטאי לא נסלח. הקב"ה מלמדנו כאן כי אינו מטה משפט גם לאדם נאמן עליו זאת לבל יגרום לכך שיש מקום שהשופט יטה משפט לאדם שנושא חן בעיניו. בואתחנן נראה משה כמי שיכול הוא לבקש חסד לעצמו ולא היא, לכן חזר משה ואמר ליושב בדין כּדַיָּן: לא תטה משפט, לא תכיר פנים גם למי שבעניך הוא חשוב ובעל מעמד. צדק צדק תרדוף, אתה כְדַיָּן וגם כבעל דין שעומד לדין. רש"י כפי שכבר צוטט מבהיר את התנהגות השופט היושב בדין בשעת שמיעת טענות בעל דין שתווי פניו לא יגלו נטיתו ביחוד לא לתת לאחר בעת הדיון לעמוד ולאחר לשבת, כי זה יכול להשפיע על בעל הדין עד כדי הסתתמות טענותיו. זה אמור בדיון אזרחי. משה אומר שעשית צדק בשפיטה נותנת קיום לעם . זה שנאמר צדק צדק תרדוף למען תחיה בעשותנו זאת נהיה זכאים לארץ אשר ה' נתן לעמו ישראל שנאמר: למען תחיה וירשת את הארץ אשר ה' אלוהיך נֹתֵן לְךָ (טז/כ). עם ישראל זכה להיות עמו של הקב"ה במעמד הר סיני כאשר אמר: נעשה ונשמע, כמקדים עשיה לשמיעה הצהרה זו מטילה על ישראל חובה לא לסטות "ימין ושמאל" כי באחדות העם ובאמונה ובקבלנו תורתו זכה עמנו לארץ זו לנצח נצחים . המתכחש לתורה נחשב מתכחש לעצן זכותו על הארץ הזאת.

הארץ והמלחמה עליה

מה מצא הכתוב לסמוך דין ומשפט ליציאה למלחמה? רש"י אומר כי בקש לומר, שאם תעשה צדק מֻבְטַח אתה שאם תצא למלחמה תהא נוֹצֵחַ בה. כדברי דוד שאמר: עשיתי משפט וצדק בַּל תַּנִּיחֵנִי לְעֹשְׁקָי (תהלים קיט/ קכא) יען כי גם במלחמה צריך לשמור על חוק וסדר ולא יהא כל אחד כטוב בעיניו יעשה. קיום חוק ומשפט במלחמה כבשלום מחזקת עמידתנו מול אויבינו המתכחשים לכתוב בתורה, כי קיומה של התורה מקובל על כל אֻמּוֹת העולם הן במסגרת "הברית החדשה" והן ב"מקרא" (תרגום שלי למלה "קֻרְאָן") והרי התורה נותנת חשיבות לאדם בכלל ולבני ישראל בפרט, ומלחמתו של עמנו על הארץ ידוע לכולא עלמא. ברם הארץ גם את תהא כגן עדן בלי שעם ישראל ישב בה תהא ככל א אחרת ומה תועלת בה אם נשב בה ולא רק נקדש אותה מרחוק על זה יש פתגם לפיו: גַ'נֶּה בָּלָא נָאסְ מָא בְּתִנְדָאס" جنة بلا ناس ما بتنداس בתרגום חפשי חָרוּז כאומר: גן עדן בלי אדם כמעדן סר טעם, זה אשר נצטוה עמנו לשבת בה ולא יטשנה לעולם וילחם עליה למען קיומו, וזאת תוך שמירה על שלום האדם. לפיכך שצריך לצאת למלחמה למען הארץ נאמר: האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו וזה שנטע כרם ולא חללו והאיש אשר ארש אישה ולא לקחה, לא יצאו למלחמה פן ימותו ולא יחנכו ויחללו ויקחו את האישה שארשו. גם האיש הירא ורך הלבב גם הוא איננו יוצא למלחמה פן מורך לבו ישפיע לרעה על הלוחמים. עם ישראל לא להוט אחר מלחמות, אך אינו נרתע מכך ביחוד מלחמת מצווה. אלא שבטרם יצא למלחמה עליו לקרוא לאויב שלום,אם יסרב דמו בראשו לא נרפה ממנו עד אשר נַכֶּנּוּ שׁוֹק על יָרֵךְ (שופטים טו ח), והיה כל העם צבא וכל הארץ חזית וכך ננהג:

נִשְלַח מִכָּאן מֶסֶר אֶל הַמְשַׁלְּחִים בָּנוּ אִשָּׁם כִּי ה' שׁוֹמֵר יִשְרָאֵל עֵר לֹא יָנוּם וְלֹא יִישַׁן

וְנַעֲשֶׂה כִּדְבַר מֹשֶׁה נִקְרָא לָהֶם שָׁלוֹם דָחוּ וְעָמְדוּ בְמִרְיָם נַכֵּם עַד שֶׁיִּנְצְרוּ אִשָּׁם

הֲרֵי דְּבַר מֹשֶׁה לְיִשְׂרָאֵל חָקוּק בַּסֶּלַע שֶׁכֹּל הַמִּתְנַכֵּל לְיִשְׂרָאֵל פַּעַם נַכֶּנּוּ שֶׁבַע

צָרֵנוּ בִּשְׂדֵה הַקְרָב כְּבַר נִתְנַסָּה הֵיטֵב נַכֶּנּוּ עַד חָרְמָה אִם יִתְעַלֵּם וְלֹא יִתְחַשֵּׁב

כִּי נֵחַם ה' עַמּוֹ וְהֵשִׁיב עֲטָרָה לְיָשְׁנָה לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל וְהֵשִׁיב עַמּוֹ לְאַרְצוֹ הַיְּשָׁנָה

כָּאן בֵּיתֶנוּ כָּאן נוֹלַדְנוּ וְכָאן נִחְיֶה לָעָד וְאִם תָּעַמְדוּ בְּמִרְיְכֶם תִּשַׁאֲרוּ בַּמֶרְחָב בָּדָד

רַק בֶּאֱמוּנָתוֹ חָיָה יִשְרָאֵל בָּדָד וּבְתַהֲפּוּכוֹת הַזְמָן שָׂרַד

וְנֹאמַר לַפְּלִשְתִּי לֵךְ בְּדַרְכֵי עַמֵּי הַמִּדְבַּר מִשָּׁם בָּאתָ קַח לְךָ אֲשֶׁר נִתַּן וְאַל תֵּאַחַר

כִּי יִשְׂרָאֵל יוֹשֵׁב לוֹ בֶּטַח בְּאֵין מַחֲרִיד וּמְהַזּוֹמְמִים לְהַכְחִידוֹ לֹא יִשָּׁאֵר שָׂרִיד.