"לכל איש יש שם שנתן לו אלוקים ונתנו לו אביו ואמו", כתבה המשוררת הנפלאה והייחודית זלדה, האמנם? מספר המתים ממגפת הקורונה עולה מדי יום, הם נקברים בסתר, אין להם שם, אין להם צורה, היו ואינם, נגוזו, ירדו אל תהומות הנשייה, מותירים חלל בקרב אוהביהם, משפחתם ואינם.
בגל הראשון של המגפה הכרנו את המתים, כאבנו את אובדנם, שם היה להם גם פרצוף, משפחה שסיפרה על היותם כאן בעולם הזה, הנכיחה אותם טרם שיהפכו ליום זיכרון, סיפרה על אהבותיהם, מכאוביהם, התמודדותם, על הגעגוע לרעיה, הכמיה לילדים, הכאב שאינו מרפא בהיעדר לטיפה לנכדים, היו ואינם, סיפורם היה זיכרונם.
ועתה, איש, פרט לקרוביהם לא ידע כי חיו, לא ידע פרצופם מהו, מאבקם, תרומתם, אהבתם, תחביביהם, לא ידע חייהם, לא ידע מותם, מספרים. כבר למעלה משלש מאות נפטרים, אנשים בלי שם, מספרים הנספרים בשולי מסך החדשות, מי נתן את ההוראה לשכוח את המתים עוד טרם שנסתם הגולל? מדוע הפכו אנשים אלה שחיו חיים מלאים, למספר חסר משמעות בסטטיסטיקה? לו אני שר הבריאות, מנכ"ל משרד הבריאות, ראש מטה הקורונה, יו"ר ועדת הקורונה, ראש הממשלה, הנשיא, הרב הראשי לישראל, הייתי פועל באופן מיידי להאניש את המתים העלומים, לספר את סיפור חללי המגפה, לא רק לזכרם, לא רק לכבוד אוהביהם, כי אם ובעיקר כחסם בפני תופעות מופקרות של חלק מהציבור, אשר במקרה הטוב מציץ לרגע בשולי המסך לקרא בחטף כמה נוספו למתים, וממשיך לזלזל בהוראות הבסיסיות שנועדו להגן עלינו.
הייתי מספר את סיפור החללים האלמונים של המגיפה, סיפורם של אנשים רגילים מהיישוב, סיפור המתים ובכך מקרב את גודל הזוועה של מות למעלה משלש מאות חללים עלומים אל החיים, אשר יפנימו כי שמירה על כללי הזהירות היא בטוחה שלא להצטרף לחללי המגיפה.
תחזירו למתים את כבודם, את פרצופם, את תרומתם, את מי שהיו, אל תראו בהם מספרים יש להם אימא ואבא, אח ואחות, ילד וילדה, נכדים ונינים, יש להם אהובים ואוהבים, החזירו להם את חייהם שקופחו בשל המגיפה. לכל איש יש שם.
