העובדה שבביתה של הפרקליטה התובעת בתיקי נתניהו נמצאו עבירות בנייה אינה מדאיגה אותי - לפחות לא כרגע. בניגוד לכל הצדקנים המעושים המכלים את זעמם הקדוש בראש הממשלה בנימין נתניהו, אני אישית סבור שלכל חשוד או נאשם קיימת חזקת החפות. במדינת ישראל, כך נראה לי, כל אדם הוא בחזקת חף מפשע עד שהוכח אחרת - וחוק זה תקף בכל מקרה - גם במקרה של חשד לביצוע עבירות בנייה בביתה של פרקליטה בכירה. מה שיותר מדאיג בכל העניין הן ההצטדקויות הדחוקות, המתפתלות והפתטיות שמנסים אנשי תקשורת שונים לספק על-מנת לטהר את שרץ התכנון והבנייה - שרץ מגעיל, מסואב ומושחת במיוחד.
במסגרת מסע שכנוע אגרסיבי שהחל עם חשיפת הפרשייה, ניסו (ומנסים) כתבים מטעם לגמד את עבירות הבנייה המדוברות תוך שהם מפגינים יכולות מרשימות ביותר בתחום האקרובטיקה המשפטית: היה מי שטען שפיצול דירות אינו עבירה, היות שבמקרים כאלו מתקבל, בדרך כלל, היתר בדיעבד. היה מי שאמר כי אין מדובר בעבירה של ממש כיוון שהציבור איננו הנפגע העיקרי מביצועה. היה עוד אחד שלקח את זה צעד קדימה - לפי דעתו בכלל צריך "לתקן" את החוק כך שיתאים לרווחתם ולנוחותם של העבריינים (זה האחרון שכח לציין בכתבתו כי הוא עצמו עבריין בנייה מורשע, ולכן אין זה פלא שזהו ה"ניגון" שלו).
בניסיונותיהם לספק גלגל הצלה תקשורתי לעסק ביש משפטי, עושים אותם כתבים שימוש לרעה בהבחנה חוקתית טריוויאלית ומוכרת: ההבחנה המבדילה בין עבירות פליליות חמורות (כגון רצח והריגה), לבין עבירות פליליות "קלות" (כגון סוגים מסוימים של עבירות "צווארון לבן"). במקרה הראשון, המרכיב הפלילי נובע מעבירה על חוקי המוסר האנושי, ולכן עבירות אלו הן "רעות במהותן" (Mala in se). במקרה השני, כל מהותה של העבירה נובעת מהפרת החקיקה הביורוקרטית הנהוגה (Mala prohibita), כביכול.
עבירות על חוק התכנון והבנייה נחשבות - באופן עקרוני - כעבירות מהסוג השני, ומכיוון שכך, מייעצים לנו אותם פרשנים להניח לנושא. במילים אחרות, איש לא מת עדיין מפיצול דירה, ולכן אפשר לדפדף הלאה.
ובכן, יש כמה בעיות עם הטיעון המעופש-מוסרית הזה, ונתחיל מהסוף: עבירות בנייה הן עבירות פליליות הפוגעות בציבור כולו. שום לוליינות לגיסלטיבית לא תשנה את העובדה הזו - גם לא העובדה שהחשודה בעבירות היא אושייה משפטית רמת דרג.
שנית, תחת עבירות "קלות" (Mala prohibita) נכללות בערך כל העבירות שאינן גוררות קלון. כלומר, לפי אותו הגיון מעוות אותו מנסים לקודד לתוך תודעתנו, חלק ניכר מהעבירות בקודקס המשפטי הישראלי הן עבירות "מותרות", שהמחוקק סתם מתעקש על אכיפתן (נהיגה ללא רישיון, למשל, או כל החוקים העוסקים ביבוא וייצוא). לפי אותם פרשנים נדיבים וטובי-לב, איסורים אלו הם כולם עניין של מה בכך- היות שהם אינם מופיעים מפורשות בחוקי חמורבי או באיזשהו קודקס מוסרי עתיק החצוב באבן.
שלישית, ההבחנה בין שתי סוגי העבירות הנ"ל איננה ברורה כפי שהיו רוצים אותם פרשנים לציירה. עבירות קלות (Mala prohibita) עלולות להוות תקדים לעבירות חמורות (Mala in se), ואף להתדרדר ולהפוך לכאלו. כל מי שזכה לגור בסמיכות לשכן בריון העושה דין לעצמו יודע שעבירות בנייה הן בדרך כלל חלק ממארג שלם של התנהלות פלילית. החל מאלימות ואיומים נגד שכנים וכלה במתן שוחד לפקחים ואנשי הוועדה המקומית - עבירות בנייה הן פתיחה לקונצ'רטו של שחיתות מוסרית. אם תרצו דוגמה פחות חריפה, הרי שבנייה ללא היתר הינה אחת הפלטפורמות הרווחות ביותר להעלמת מס והלבנת הון - עבירות בעלות מימד מוסרי מובהק השואב מאיסור גניבה וגזל.
רביעית, בית המשפט עצמו קבע (ע"פ 85/917 הוועדה המקומית גליל מזרחי נ' אבו נימר) כי עבירות על חוק התכנון והבנייה מהוות "פגיעה חמורה וקשה בשלטון החוק, המזולזל לעין השמש". מצב האכיפה בנוגע לעבירות תכנון ובנייה, כך קבעו השופטים, הגיע לכדי הפיכת החוק לאות מתה. בדיוק בשל כך הוחל תיקון 116 לחוק (הידוע יותר כ"חוק קמיניץ") - תיקון שכל מטרתו הייתה להשיב לרשויות את יכולת ההרתעה בנושא עבירות הבנייה, אשר הפכו, כך לפי הנחיות היועמ"ש, ל-"מכת מדינה". לא פחות.
לבסוף, ישנה גם צחנה קלה של אכיפה בררנית העולה מהעובדה שרבים וטובים שילמו קנסות, חתמו על הסדרים מותנים, נשפטו ואף הורשעו בבית המשפט על עבירות דומות (ובצדק). האם כעת יוכלו השופטים להישיר מבט לעבר נאשם שפיצל את דירתו ולהרשיעו, כאשר ברור להם שעסקינן במקרה קלאסי של איפה ואיפה?
בקיצור - מוסרי או לא מוסרי, יש חוק.
ומי שעובר על החוק הוא עבריין, גם אם מדובר בחוק שאין לו תוקף מוסרי אובייקטיבי. הניסיון המגושם לטהר את שרץ התכנון והבנייה בק"ן טעמים על סמך הטענה שיש חוקים ויש חוקים - לא זו בלבד שמבזה את הכותבים ומזלזל באינטליגנציה של הקוראים, הוא גם מהווה סכנה של ממש לשלטון החוק.
