בשנת 2011 בחר העיתון 'גלובס' בניצנה דרשן-לייטנר לרשימת 50 הנשים המשפיעות בישראל וב-2014 בחר בה ה'
ג'רוזלם פוסט' לרשימת 50 היהודים המשפיעים ביותר בעולם. הזרעים לזכיות אלה נזרעו אף הם, עת למדה בפקולטה למשפטים. שם נחשפה לעזרה שהסטודנטים למשפטים נותנים לאנשים מהקהילה חינם-אין-כסף. פרו-בונו, בשפתם המקצועית. במסגרת פעילות זו, היא חברה לקבוצת סטודנטים שעתרה לבג"ץ שיאסור על ממשלת ישראל להכניס לארץ, בעקבות הסכמי אוסלו, את המחבל אבו עבאס, שהיה אחראי ב-1985 על חטיפת האונייה האיטלקית אָקילֶה לָאוּרוֹ ורציחתו של אחד הנוסעים, היהודי האמריקני ליאון קלינגהופר.
שופטי העליון ביניש וחשין דחו אומנם את העתירה, אבל זו הייתה תחילת הפלגתה של דרשן-לייטנר על האונייה המשפטית 'שורת הדין'; עמותה אותה ייסדה בשנת 2002.
'שורת הדין' הוא ארגון ששם לו למטרה להיאבק מאבקים כלכליים באמצעות עתירות משפטיות, בארץ ובעולם, נגד גופי טרור ומדינות המממנות טרור וכן נגד גופים הקוראים לדה-לגיטימציה של הלאום היהודי והמדינה היהודית ולחרם אקדמי וכלכלי נגדה.
ב-2011 דלף מברק דיפלומטי אמריקני העוסק בפעילות הארגון. על-פי המברק נעזר הארגון בראיות שמספקת לו ממשלת ישראל, ובשנים הראשונות אף קיבל מן הממשלה הנחיות באלו מקרים לטפל. במברק מוזכרים בשמם עובדים של המועצה לביטחון לאומי ושל המוסד כאנשי קשר של דרשן-לייטנר למטרות אלה.
"כן", מודה בשיחתנו דרשן-לייטנר בטון חרישי-משהו, "אנחנו אכן נעזרים ומשתפים פעולה עם גופים שונים של מדינת ישראל במאבקים שלנו. זה התחיל כשמאיר דגן, ראש המוסד בתקופה בה ייסדתי את 'שורת הדין', הבין שהדרך שלנו יכולה לסייע למוסד במלחמה בטרור, בזכות הוצאת החמצן הכלכלי שמזין את פעילות הטרור".
לאחר שבתי המשפט פוסקים לטובת נפגעי הטרור סכומי כסף משמעותיים, האתגר המרכזי הוא כיצד לגבות את אותם סכומים. על כך היא עונה: "לאירן שמזינה בכסף את ארגוני הטרור ישנם נכסים בארה"ב ובמערב בכלל. זה לוקח זמן, אבל בסוף אנחנו מצליחים לשים את ידינו על נכסים אלה".
ובעימותים המשפטיים הללו האירנים לא שולחים עורכי דין שיילחמו מולך, אני מתעניין. "בדרך כלל הם מגיעים לבתי המשפט רק בשלב שאני תובעת לממש נכסים שלהם".
"תראה", היא משתפת, "אם תקרא בעיתון שמיכלית נפט אירנית עלתה על מיצרי גיברלטר ועכשיו יש מו"מ בין בריטניה לאירן לשחרר את האונייה, אתה תעבור לקרוא את הידיעה הבאה ואני אראה בזה הזדמנות לשים ידי על רכוש אירני שיש לי פסקי דין נגדה".
לדברי דרשן-לייטנר עד כה נפסקו בתביעות שהגיש ארגון 'שורת הדין', בשם משפחות נפגעות הטרור, כשני מיליארד דולר. מתוכם מומשו כ-400 מיליון דולר.
את לא חוששת, אני שואל. "ממה יש לחשוש?" היא עונה. לא ראית את הסדרה 'טהרן', אני תמה. אולי מה שיש שם בתסריט יכול להתקיים במציאות? אולי הם יכולים לרדוף גם מחוץ לגבולות אירן אחרי מי שעומד בדרכם ואחרי בני משפחתו?
דרשן-לייטנר נעה קצת בחוסר נוחות למשמע שאלות אלה, אך מיד עונה בטון תקיף: "א' - לא ראיתי עדיין את הסדרה 'טהרן', אבל בתוכנית העבודה שלי לראות אותה. ב' - אני לא היחידה שעושה את הפעילות הזו. כארגון כן, אבל יש עוד עורכי דין שמייצגים נפגעי טרור. למרות זאת, באמת יש עורכי דין שחוששים לשתף איתנו פעולה ("הביטוח שלי לא מכסה"; "אשתי לא מרשה"). ו-ג' - אני לא חוששת. מישהו צריך לעשות את העבודה הזו ואני עושה את זה כבר כמעט 20 שנה".
את האומץ הזה ראית אצל הורייך? אני מתעניין. "לא, ההורים שלי פחדנים", היא צוחקת, ומיד מתחרטת ומתנסחת מחדש: "סליחה, אבא שלי היה יותר חששן, אימא שלי יותר קשוחה".
איך ההורים שלך הגיבו כשהתחלת לעבוד בתחום הזה, אני שואל את שאלתי האחרונה. "אבא שלי שאל אם זה לא מסוכן, אבל למרות הכל, הוא מאוד היה גאה בי. לקחתי את המלחמה שלו בשכונת עמישב למען אנשים שנעשו להם עוולות אל מחוזות אחרים - משמעותיים, בינלאומיים, אבל מצד שני הם חששו שאני טוחנת מים. מבזבזת את זמני. שאין סיכוי שאצליח להוציא כספים עבור נפגעי הטרור ממדינות תומכות טרור. לשמחתי, גם החשש הזה התבדה".