כשמשטרת ישראל אוכפת את הכרעת בית המשפט העליון באופן מידתי על המפגינים בבלפור, זוהי משטרה פוליטית, כשמשטרת ישראל מאפשרת למפגיני בלפור לחסום כבישים, לצעוד ללא רישיון, זוהי משטרה מכילה.
כשפרופסור רוני גמזו קובע כי חובה לאסור על יציאת עשרות אלפים להשתטח על ציון רבי נחמן, זו החלטה מקצועית. כשראש הממשלה, מקים צוות לבחינת מתווה מיוחד שיאפשר לאלפי המאמינים להשתטח על הציון, זו כניעה ללחץ.
כשהיועץ המשפטי לממשלה מכריע בעד העמדתו לדין של ראש הממשלה, זו החלטה אמיצה וחשובה נגד השחיתות. כשהיועץ המשפטי לממשלה מודיע על סגירת חקירה, שכמעט איש לא ידע על קיומה, רגע לפני מינויו של שר המשפטים החדש, זה מהלך לגיטימי.
כששר המשפטים החדש מעניק חומת פלדה מול כל ניסיון בדיקה של גורמי אכיפת החוק, הוא מגן מבצר המשפט. כשחדשים לבקרים מוכיח באותות, בעובדות ובמופתים העיתונאי האיכותי האחרון כי שופטי העליון עשויים בשר ודם, הוא ימני עם פוזיציה.
כשהשר לביטחון פנים מבקש לחזק את שוטרי ומפקדי משטרת ישראל המושמצים, המותקפים, הוא שר חנפן ומשרת האדונים מבלפור. כשח"כים, אישי ציבור, שדרנים, מעלים על המוקד את המשטרה, יורים בגוף הממלכתי הזה בכינון ישיר, זו הגנה על הדמוקרטיה.
כשמיצגי שנאה וקריאות הסתה מפורשות לרצח ראש הממשלה ומשפחתו מתפרסמות בריש גלי, זהו חופש הביטוי. כשבנו של האיש הכי מושמץ במדינה מגן על אביו בפוסט לא מעודן, זו הסתה פרועה, המצריכה חקירה.
כשזמר בינוני תוקף במילים מזעזעות את ההנהגה וקורא לעלות על הבית של המשוגע בבלפור, זהו זמר, יוצר אמיץ, לפנתאון. כשזמר או סטנדאפיסט מעז להביע דעה אחרת, הוא מוקע אל עמוד הקלון כחנפן ולקקן, ונשיא המדינה מבטל הופעתו.
כשהנאבקים למען שחרורו של אברה מנגיסטו, למען חקירת מותו של איאד אל חלק, למען שחרור פלשתין, למען תוספת פס לבן לזברות בעולם, זו הפגנה של בעלי עסקים הכורעים תחת הנטל הכלכלי. כשמפגינים חרדים מוחים ומפגינים במספרים כפולים ומשולשים, הם קיצונים, פורעים, ביריוניים, לא לגיטימיים, שילכו לצבא, שילכו לעבוד, פרזיטים מוצצי הקופה הציבורית וחולבי עטיניה של הפרה הישראלית המניבה.
כשכל ערוצי התקשורת מקדישים רצועות שידור מיוחדות לעשרת אלפים איש בכיכר פריז, עשרות כתבים מראיינים כל הנקרה בדרכם, זו עיתונות מאוזנת. כשמאות יהודים מתקבצים לעצרת מחאה כואבת ועצובה על רצח נתעב של הרב שי אוחיון, אב לארבעה על-ידי מחבל פלשתיני, כמעט ואין לזה אזכור תקשורתי.
כשהסכם השלום, ללא החזרת חלקי מולדת, נחשף, ורוח טובה מנשבת בין ישראל לאיחוד האמירויות, זהו ניסיון מכוער של המושחת להסיט את העיניים מההפגנות נגדו. כשהריבונות מושלכת אחר כבוד למחסן הגרוטאות של ההיסטוריה, זהו מעשה חכם של האמריקנים שהכניעו את האיש הזה מבלפור שחושב שהם חברים שלו.
כשראש המעצמה הגדולה בעולם הנשיא דונלד טראמפ, מכיר בירושלים, ברמת הגולן, קורע את ההסכם עם אירן, הוא נשיא בור, אידיוט, טמבל, טיפש. כשג'ו ביידן מצטרף למקהלת שונאי ישראל ומי שמבטיח לעצור את הסיוע הצבאי לישראל, להחזיר את ההסכם עם אירן, הוא ליברל, דמוקרט, נאור.
כשיהודים נחרדים ומזועזעים מהמחשבה שבראש השנה וביום הכיפורים יאלצו להמשיך להתפלל עד 20 איש בבית הכנסת בשל הקורונה. זו החלטה הגיונית. כשעשרת אלפים זקנים וצעירים שלא מדדו חום, חלקם ללא מסכות, איש מהם אינו במרחק של שני מטרים, משתכשכים בביצת מדגרת הקורונה כבר שבוע עשירי מבלי מפריע, זהו חופש ההפגנה.
כשברקו ואופירה היו פעם, לפני זמן לא רב, מזוהים עם הימין, הם כונו: בורים, וולגריים, צווחנים, בהמות גסות. כשברקו ואופירה החלו לתקוף את הימין והנהגתו, הוכתרה אופירה השבוע בעיתון לאנשים חושבים, כעיתונאית הכי אמיצה היום בתקשורת.
אלו רסיסי דוגמאות מהמציאות ההזויה בה מתכתבים השמאל והימין, אמור לי מה יחסך לראש הממשלה ומזג אותך בערמות הדומים לך. אבחנה זו תקפה להוגי דעות, מפקדים במיל', תעשיינים, משפטנים, ארגונים, פרשנים ומגישי חדשות, עיתונאים, נהגי המוניות, אנשי האקדמיה, כולם נכנעו לפוליטיזציה המקטלגת של חיינו, העצמאות המחשבתית פינתה את מקומה לצייתנות פוליטית, קיבעון ומאבק שאין לו תכלה.
