"שני דברים הם אין-סופיים: היקום וטיפשות האדם; אני לא בטוח לגבי הראשון". זוהי אחת האמרות הידועות של אלברט אינשטיין. המדען הדגול ביותר של המאה ה-20, שהיה יהודי פרו-ציוני ודחה את הצעתו של דוד בן-גוריון להיבחר לנשיא השני של מדינת ישראל, אולי היה מתקן אותה אם היה רואה את ישראל של ימי הקורונה. במקום "טיפשות האדם", היה יכול אינשטיין לומר "חוצפת הפוליטיקאים הישראלים".
צריך חוצפה תהומית כדי להאשים את פרופ' רוני גמזו במצב הקשה בו אנחנו מצויים מול הקורונה, לתלות בו את התחלואה והתמותה המאמירות ולסמן אותו כמי שאשם בסגר שכנראה אין מנוס ממנו. צריך חוצפה תהומית כדי לייחס לגמזו מעשים ומחדלים שאירעו לפני מינויו לתפקיד ב-23 ביולי. צריך חוצפה תהומית כדי לחשוב שכולנו עיוורים, חירשים ושוטים ושאיננו יודעים מה התרחש ומתרחש כאן. צריך חוצפה תהומית כדי להפוך איש מקצוע פטריוט לשק חבטות ולשעיר לעזאזל לכישלון הרשום כל-כולו על שמותיהם של מי שעושים זאת. צריך חוצפה תהומית כדי ליצור "מציאות" שקרית ולנסות לשכנע אותנו שהיא-היא המציאות האמיתית.
רוני גמזו לא היה שר הבריאות שבזבז חודשים יקרים, כאשר הקורונה הייתה בשליטה, ולא הקים מערך אפידמיולוגי ולא הכשיר מערך של מאתרי חולים ולא הוסיף מיטות לבתי החולים ולא הכשיר מבצעי בדיקות. האשם הוא
יעקב ליצמן.
רוני גמזו לא היה מי שלא הביא לאישור הממשלה, במשך שבועות רבים, את תוכנית הרמזור. רוני גמזו לא היה ראש הממשלה שאותת לחרדים שהוא ייכנע לדרישותיהם בנוגע לערים האדומות והטיסות לעיר אומן. האשם הוא
בנימין נתניהו.
רוני גמזו לא היה האיש שהתעסק שבועות ארוכים בהקמת הממשלה המנופחת ביותר בתולדות המדינה, בחלוקת תיקים מיותרים לשרים מיותרים ובהקמת קבינט קורונה ענק שאינו יכול לתפקד. הוא לא זה שעסק במבנה התקציב ובמינויים הבכירים במקום במאבק במגיפה. האשמים הם
בנימין נתניהו ובני גנץ.
רוני גמזו איננו האשם בכך שהמשטרה מפגינה אוזלת יד משוועת, לא פועלת נגד מפרי ההנחיות, מאפשרת לחרדים לערוך אירועי ענק, לערבים לקיים חתונות ללא בעיות ולמפגינים להתקהל בצפיפות וללא מסיכות. האשמים הם
גלעד ארדן, אמיר אוחנה ומוטי כהן.
רוני גמזו לא היה האדם שמנע הכנה ואישור של תקציב מדינה אחראי, אשר יכלול את הסכומים הדרושים למאבק בקורונה ולסיוע למשק. האשמים הם
בנימין נתניהו וישראל כ"ץ.
רוני גמזו איננו האחראי לכך ששנת הלימודים נפתחה בברדק מוחלט ושההורים אינם יודעים האם הם יכולים ללכת לעבודה בצורה סדירה. האשם הוא
יואב גלנט.
רוני גמזו איננו האחראי למדיניות מבולבלת, חסרת אחידות ונעדרת היגיון, אשר גם אינה מוסברת לציבור: למה חדרי כושר כן ובתי כנסת לא, למה מפגינים כן וחתונות לא. האשמים הם
בנימין נתניהו, יעקב ליצמן ויולי אדלשטיין.
רוני גמזו איננו הנושא באחריות לכך שהממשלה לא קידמה בזמן את איכוני השב"כ. בג"ץ - שדחה את כל יתר העתירות בנושא הקורונה - קבע שאת האיכונים יש לבצע על-פי חוק (במקום תקנות לשעת חירום) ואִפשר להמשיך אותם עד לחקיקה. אבל הממשלה המתינה שבועות רבים בטרם פנתה לכנסת. האשם הוא
אבי ניסנקורן.
רוני גמזו ודאי איננו אשם בכך שנדרשו שבועות רבים ויקרים למנות אותו, בכך שפרופ' גבי ברבש דחה את ההצעה כאשר התברר לו שלא יקבל סמכויות, ובכך שאפילו לא פנו לגדי איזנקוט שהתנדב לתפקיד. האשם הוא
בנימין נתניהו.
מתחיל להיווצר הרושם, שהתכלית האמיתית מאחורי מינויו של גמזו לא הייתה לתת לאיש מקצוע להוביל את הדרך, אלא למצוא מישהו שניתן יהיה להאשים גאשר המצב יחמיר. הממשלה הכושלת והפושעת הזאת, שלדברי עצמה הקורונה היא-היא ההצדקה לעצם קיומה, פועלת בציניות שקשה היה אפילו לדמיין. בנימין נתניהו, בני גנץ והחבורה שסביבם - מי יותר ומי פחות - מציבים מכשולים בלתי פוסקים בדרכו של גמזו, ואז מטילים עליו את האחריות.
אני לא מכיר הרבה אנשים שהיו מוכנים לספוג את היחס הזה במשך יותר משבוע-שבועיים. אין זאת, אלא שגמזו הוא פטריוט אמיתי שבאמת מנסה להציל חיי אדם, גם במחיר של בזיונות ועלילות. אם וכאשר אפילו הוא יישבר, יהיה קשה ביותר ואולי בלתי אפשרי למצוא מישהו שיסכים לבוא במקומו. ואז את מי יאשימו נתניהו, גנץ ו-32 הג'ובניקים שלהם? אני לא יודע; מה שברור הוא, שכולם יהיו אשמים - חוץ מהם.
