ליאיר לפיד יש את זה. יש לו הופעה מרשימה, הוא מדבר יפה, הוא יודע לכתוב, הוא יודע לרקום קשרים ועוד יותר מזה לנצל אותם לצרכיו. הוא חרוץ, ולמרות גילו הצעיר הספיק לעשות הרבה. יש לו כושר עמידה, שרכש אולי, בקריירה קצרה כמתאגרף. יש לו חושים מחודדים שהתגבשו בבית פוליטי וגם ניסיון בעשיה פוליטית וציבורית. יש לו את כל הדעות הנכונות ואת כל החברים הנכונים במקומות הנכונים. אז למה אני לא מאמין לו?
קשה לתפוס את יאיר לא מוכן. לראיונות הוא מגיע עם נאום מהבית, כשדוחקים אותו לפינה הוא נחלץ באלגנטיות, שולף חיוך סחבקי או סיפור מרגש על אביו. עבור רגעים כואבים, יש לו ברפרטואר מבט רציני שהוא תוקע למצלמה בעיתוי מושלם. יש לו פנים צעירות ולסת חזקה ושערו האפור משווה לו מראה בשל. יאיר לפיד הוא אדם ברוך כישרונות וניחן ביכולת מילולית ואינטליגנציה רגשית גבוהים ששרתו אותו בקריירה כסופר, כעיתונאי, כתסריטאי, כפזמונאי, כמגיש טלוויזיה ומה לא? אם העולם הוא במה וכולנו שחקנים, יאיר לפיד צריך להיות גם השחקן הראשי וגם הבמאי. אין על יאיר לפיד. אז איך זה שאני לא סומך עליו?
זה שהוא נמוך מבני גנץ לא הופך אותו פחות מתאים. זה ששרת בעיתון "במחנה" ולא באיזו סיירת גם לא מפריע לי. אפילו זה שהוא הכריז מלחמה על השחיתות הציבורית ובאותו זמן נתפס בשקרים, לא פוסל אותו בעיני. טוענים כנגד יאיר לפיד שהוא אדם שטחי ושאין לו השכלה פורמלית אבל גם זו לא באמת אשמתו. היי, הוא רצה וניסה לעשות דוקטורט ולא אפשרו לו. וחוץ מזה, הדבר האחרון שאני רוצה, הוא שפרופסורים באוניברסיטה ינהלו את המדינה.
קשה להתווכח עם הדעות של לפיד, כיוון שהוא מחזיק באמתחתו כמעט את כל הדעות האפשריות ובוחר אילו מהן להציג בהתאם לסיטואציה. יאיר הוא ראשית בעד כל דבר טוב ונגד כל דבר רע. המניפסט הפוליטי שלו הוא למכור לכול אחד מהבוחרים הפוטנציאלים את מה שהוא רוצה לשמוע.
התוכניות שלו הן פשוטות, ברורות ולמרבית הצער ברובן בלתי ניתנות ליישום. יאיר במיטבו כשהוא מטיח ביקורת באחרים, אז הוא חד ונחרץ ודרמטי. לעומת זאת כשהוא נדרש להציג תעודות והישגים הוא הופך לסוכן מכירות חלקלק. מרבה להשתמש בלשון רבים, ספק מחלק אחריות וספק מגלה נדיבות פוליטית, מתחלק עם חבריו בקרדיט דמיוני על הישגים לא פחות דמיוניים. לפיד מרבה לתמוך את דבריו במספרים, אל תאמינו לי הוא מציע (ובאמת אנחנו לא מאמינים), תאמינו למספרים, העובדות מדברות בעד עצמן וכן הלאה. הוא סומך עלינו שלא באמת נבדוק לא את העובדות ולא את המספרים ובמיוחד שלא נקרא את המצע של "יש עתיד", מלל אין סופי שכמעט לא אומר כלום. אבל להודות על האמת בזה הוא לא שונה מפוליטיקאים אחרים, הוא רק עושה את זה בהרבה יותר חן וכישרון.
חילוני ומאמין באלוהים
הואיל והדעות בציבור מתחלקות כעקומה גאוסית, יאיר מקפיד להימצא תמיד סמוך לקו האמצע. בקו פרשת המים של הציבוריות הישראלית, שם נמצאים רוב הקולות, וזו החלטה לגיטימית ונכונה פוליטית למי שחותר לתפקיד ראש ממשלה. יאיר התנחל במרכז, נדבק עם ישבנו לקונסנזוס, ומדי פעם נשען ימינה או שמאלה בהתאם לצרכים האלקטורליים המשתנים. כשרגלו האחת דורכת בימין רגלו השנייה תמיד בהיכון לדרוך בשמאל. הוא בעד ביטחון ובעד שלום, בידו האחת אגרוף ברזל ובידו השנייה יונת שלום. הוא בעד מדינה פלשתינית וליבו יוצא אל הגבעות של יהודה ושומרון וגושי ההתנחלויות.
הוא קצת חילוני אבל מאמין באלוהים ומתפלל בבית כנסת. הוא בעד כלכלה חופשית ותחרות ולא פחות בעד הגדלת תקציבי רווחה. הוא בעד התייעלות וחיסכון ובעד תוספת תקנים והעלאת משכורות. איך? לא ברור, אבל תסמכו עליו. יאיר הוא איש של ניגודים, אבל חלילה לא ניגודי עניינים. הוא הישראלי היפה, מלח הארץ, קשוח אבל עם לב זהב. בקיצור, יאיר הוא איש מרכז, בכל רמ"ח אבריו. גם אם תשימו אותו בחדר עם מאה אנשי מרכז הוא יבלוט בהיותו מרכזי יותר מכולם.
אז מה בעצם מפריע לי ביאיר לפיד? שני דברים - האחד, יאיר לפיד הוא דיקטטור. הוא לא רק מייסד "יש עתיד" ומנהיג התנועה. הוא התנועה עצמה. ו"יש עתיד" היא לא תנועה פוליטית אידאולוגית להחלפת שלטון אלא תנועה להמלכת יאיר לפיד. משהו באמצע בין כת לדת. יש עתיד מטיפה לדמוקרטיה אבל היא לחלוטין אנטי-דמוקרטית. במקום בחירות דמוקרטיות יש בה ועדה מסדרת של איש אחד שמינה את עצמו, מתייעץ עם עצמו ומחליט בעצמו. מי שמצביע ליאיר מקבל במקום עשרים נציגים שונים עם דעות שונות, יאיר פלוס 19 שעושים, אומרים וחושבים בדיוק כמוהו וחסר להם שלא. כדי שלא יאשימו אותו שהוא דיקטטור, יאיר מקפיד לשמוע דעות ולהתייעץ עם חברים במפלגה אבל זו הצגה. כולם יודעים שהם סטטיסטים במופע שבסופו יאיר יושב עם עצמו (ואולי עם רוחו של אביו) ומחליט לבד ובעיקר קובע לבד.
יאיר מזכיר לי מנהל מחלקה שפגשתי פעם בכנס. "אני מת לצאת לפנסיה כבר שנתיים" הוא התלונן, "אבל לא מצליח למצוא מישהו שמתאים להחליף אותי". כמוהו, גם יאיר לפיד הוא תופעה חד-פעמית, מלאה כל הארץ כבודו, גם הוא חולם שמישהו יחליף אותו אבל כשהוא מביט 3 מערכות בחירות קדימה, הוא מבין שאין לו מחליף או תחליף, מקבל את דין התנועה ונשאר. יאיר לפיד לא המציא את השיטה והוא לא היחיד שנוהג כך, רק אצלו זה יותר מקומם בגלל שהוא מתיימר לייצג פוליטיקה חדשה ונקייה. זה לא עניין קוסמטי או טכני אלא מהותי. לפיד הדמוקרטור הגדול הרי לא באמת חושש שלא יבחרו בו. אם היו מתקיימות בחירות דמוקרטיות ביש עתיד, ברור שהוא היה נבחר לראש התנועה ברוב עצום.
הבעיה עבורו, היא שאז הוא לא היה יכול לקבוע באופן בלעדי את הרכב הנבחרת ואת סדר המועמדים ואם פעילים היו מתחילים להסתובב בסניפים כמו בליכוד, כדי לגייס תמיכה, פתאום המפלגה לא הייתה נראית נקייה כמו שיאיר רוצה והבטיח, ולאורך זמן אולי הייתה צצה אופוזיציה פנימית וקריאת תגר על מנהיגותו וזה משהו שאפילו דמוקרטים כמו יאיר לפיד מתקשים לעכל. במילים אחרות הדימוי הנקי שיש עתיד ויאיר לפיד מוכרים לנו היא תוצאה ישירה של דיקטטורה פנימית אלימה. אין כאן זוגיות מופלאה אלא אישה מוכה שמפחדת להתלונן ואם יאיר לפיד מתכנן לנהל את המדינה כמו שהוא מנהל את המפלגה שלו אולי עדיף שכולנו נאוורר את המזוודות.
מסך עשן
הדבר השני שמטריד אותי הוא שאין לי מושג אפוא נמצא ליבו. לרוב הפוליטיקאים שלנו יש קווים אדומים, גרעין אידאולוגי, משהו שבשום אופן לא יוותרו עליו. אבל מה עם יאיר שלנו? מי שהשתתף פעם בסדנת סימולציה עם שחקנים מכיר את התחושה. יאיר הוא שחקן, אפילו שחקן טוב, הוא משכנע אבל לשני הצדדים ברור שזה רק משחק, המסכה נראית טבעית, אבל היא רק מסכה. הבעיה עם יאיר לפיד היא, שאיש לא באמת יודע מה מסתתר מאחורי המסכה שלו כי יאיר לא רוצה שנדע. במילים אחרות, יאיר לפיד מבקש שניתן בו אמון בלי לדעת עבור מה אנחנו מצביעים. לכן הוא העמיד מצדו אחד את עפר שלח ומצד שני את בוגי יעלון. לכן הוא קורץ פעם לזה ופעם לזה. לכן הוא ניסח את מסך העשן האידאולוגי שנקרא מצע יש עתיד. אני חושד שלפיד בכוונה שם לצידו אנשים קצת קיצוניים, זה נותן לו דימוי של מנהיג מתון, איש פשרות וגם תומך בטענה שלו שבעצם הבעיה היא לא ימין ושמאל ולא ויכוח על מה אלא על מי. פוליטיקאי זך וטהור כמותו או פוליטיקאים מושחתים כמו אלו שבשלטון.
יאיר לפיד זיהה שהציבור הישראלי תומך בשוויון בנטל ושילוב חרדים במעגל העבודה והלך על זה בכול הכוח. הוא מציג תוכנית יפה, אך כמו בכול תוכניותיו יש בה כמה בעיות. דבר ראשון החרדים לא מסכימים ולא יסכימו לה. ואז מה, נצא למלחמת אחים ונכניס אלפי חרדים לבתי הכלא? הרי ברור שלפיד לא יוכל להרכיב ממשלה בלי חרדים ולכן יהיה חייב ל"פשרות כואבות" כלומר לוותר על הדרישות. ברור גם שיאיר לא טיפש ומבין זאת היטב. שנית, גם כיום למעלה משליש מועמדי הגיוס לא מתגייסים. הצבא לא באמת זקוק לתוספת כוח אדם ובמיוחד לא מעוניין בהמוני חרדים שעלותם גבוהה ונותנים תמורה נמוכה. מבחינת הצבא עדיף לגייס נשים צעירות שרוצות לשרת ולא חרדים שלא רוצים. את תוספת הכסף שייחסך עדיף להשקיע בשיפור תנאי השירות ובהטבות לאלו שכן משרתים. יאיר מכניס עז במערכה הראשונה אולי כדי להוציא אותה בשלישית אבל בינתיים העז תחרבן ותסריח את כל הבית שלנו.
בוא ניקח את תוכנית לפיד ליהודה ושומרון, יאיר תומך בהיפרדות מהפלשתינים, בעד שמירה על גושי ההתיישבות ונגד צעדים חד-צדדיים. תוכנית נהדרת, איך לא חשבנו עליה קודם? אבל רגע, מי מסכים להצעה? הפלשתינים לא, הימין לא. אז מה הטעם להציע הצעה ששני הצדדים לא מסכימים לה ואינה ניתנת ליישום? נכון, כי היא הצעת פשרה ונשמעת טוב. אפשר להמשיך אבל הרעיון הוא ברור. מבחינה פרסונאלית יאיר לפיד מציע לנו את הטוב ביותר - את עצמו. מבחינה אידאולוגית לפיד מציע לנו את דרך האמצע בכול דבר. קצת מכול דבר, קצת שלום קצת ביטחון, קצת יהדות וקצת ערכים אוניברסליים.
לסיכום הבעיה בעיני עם יאיר לפיד היא שהוא מתחזה שמוכר לנו מגדלים פורחים באוויר: דיקטטור שמתחזה לדמוקרט, האידאולוגיה שלו כרגע מסתכמת בלהיבחר לראשות הממשלה בכול מחיר והתוכניות שהוא מציג הן אריזת מתנה יפה שבתוכה אין כלום. מה יעשה לפיד אחרי ההכתרה? אולי נגלה מי הוא באמת ואולי ישב עם טומי ואז יחליט לבד. עד שיש עתיד לא תהפוך למפלגה דמוקרטית ועד שלא אבין מה דעותיו האמיתיות של לפיד ובמיוחד מה הקווים האדומים שלו לא אצביע לא עבורו ולא עבור מפלגתו ואני מציע לכם לעשות כמוני. ועוד דבר, אני חושש שזמן קצר אחרי שיאיר לפיד ימונה לראש ממשלה נתחיל להתגעגע לנתניהו.
