מחפשת את האיפה

זוגיות ויציבות

המוטו: 'שלי שלך', הוא חלק מהצטברות חיים משותפים המאוגדים בשלם אחד. דהיינו, הגוף והנפש. השיר 'עננים' (ע' 9): "עֲנַנִים שָׁטִים בְשָׂמִים כְחֻלִים/מְסַפְרִים אֶת שֶׁהָיָה/כְּשֶׁהָרוּחַ מְשַׁנָּה בָּהֶם צוּרָה"... הרבה מאוד פיכחון חושים, ידע, וניסיון חיים, הופכים את התמונה התמימה של הנאיבית על פיה. וממצב של שפיות, יציבות, וביטחון, הקרקע נוטה להישמט מתחת הרגליים והחוסן הנפשי והפיזי מתערער. כל המצבים המשתנים הללו באים ברישומים חדים וישירים לביטוי. קרי, המשך השיר (ע' 9): ..."הַדִמָיוֹן הַפָּרוּע/עוֹשֶׂה אֶת הָעֲבוֹדָה/ עַכְשָׁיו הַכֹּל פָּרוּשׁ לְפֳנֵינוּ/שֶׁלִי-שֶׁלְךָ". בציטוט פסוק (משיר נוסף בנושא), 'האותנטיות' עודה נשמרת. ראה השיר 'כשהגיע השמש' (ע' 14): "בְּאוֹר נְגוֹהוֹת בָּאתָ/עַד הַלַיְלָה/ הָיִיתָ/אָבָק כּוֹכָבִים/וַאָנִי מִתְמַזְּגְת/בְּהַרְבֵּה צְבָעִים/עַכְשָׁיו נַעֲבֹר/לַיֶמִים הַבָּאִים".

מצבים משתנים

מכאן ואילך, המצב הנפשי והפיזי של בני הזוג מתחיל להשתנות חליפות ושוב איננו סטטי. כמוהו, כחילופי העונות. ראה השיר 'ימים נוראים' (ע' 11): "גַּל הַסְּתָיו הָרִאשׁוֹן/שָׁטַף בְּיָמִים אֵלֶה/יָמִים נוֹראִים/שֶׁטַף רֹאשִׁי/הַפְּנִים וְהַחוּץ/חָבְרוּ בְּכָאוּס אֵין אוֹנִים". וביצירה אחרת 'הכל פתוח' (ע' 15): "יֶשׁ סוֹף זְמַנִּי עִם פִּרְצֵי זַעַם/יֵשׁ סוֹף וְעָלָיו אֶבֶן הָגּוֹלֵל/וְיֵשׁ/סוֹף הַתְחָלָה/שֶׁל זִּכָּרוֹן//שׁוּם דָּבָר לֹא יַשְׁכִּחַ/לֹא הָאוֹר וְלֹא הַחֹשֶׁךְ/יָמִים שֶׁלֹא נִמְצְאוּ". עונות המעבר ניכרות היטב גם בשורות השיר 'שר החורף' (ע' 19): "הַקֹּר/בְּעְצוּמוֹ/הַחֹרֶף בְּתוֹכִי/עֲלֵי שַׁלֶּכֶת מִסְּבִיבִי/הַסַּהַּר לֹא נִרְאָה/כִּי מְעֻנַּן/וְהָרַעָב לְמְעָט חֹם/קַיָּם". וטוב שכך מסתיים השיר, שכן עוד ניכרים באופק סממני 'התקווה'.

נקודות תורפה

וכשהאנדרלמוסיה של הגיל השלישי, צברה תאוצה ונכנסה לחיי הפרט, מנסה המשוררת לחפש מקום מפלט בטוח בו תוכל לשמר את 'אוצרות רוחניותה האישית' שכינסה בספריה. את תחושותיה לגבי 'השימור' היא מבטאה (בציניות) בשיר 'למי לתת' (ע' 10): "אֵין לִי לְמִי לָתֵת /אֶת הַסְּפָרִים שֶׁלִּי/פַּעַם הָיָה/אֵין לִי לְמִי לְסַפֶּר/מָה שֶׁהָיָה אוֹ לֹא/הַאִם בְּדָיָה/אֲנִי תּוֹהֶה/זְרָעִים הַתְחָלָה/שׁוֹרָשִׁים, הַשְׁקָיָה/דִּישׁוּן"... בשיר 'הארה' (ע' 17), מצביעה המשוררת במדויק על 'נקודת התורפה' של דברים שלא ישובו לקדמותם. קרי: ..."מָה שֵׁבָּרוּר/ שְׁבִּיבִים דַּקִּים/מְאִירִים סְבִיבָה/קְרוֹבָה/אֲנִי תּוֹהָה אִם/אֵלֶּא סַמְמַנֵי הַגִּיל/וְאֵיפֹה נִפְגָּשִׁים/הָאַשְׁלָיָה/אוֹ הַתִּקְוָה/בְּכָל מִקְרֶה/ בַּהֶאָרָה".

תהיות והשלכות

מאוחר יותר חלה תפנית, והקוראים עוברים באמצעות השירים מן 'הקל', אל 'הכבד'. וכאן, ש. בן-עדי מגיעה לנקודת 'האין מוצא'. ראה השיר 'עצור' (ע' 18): "אֲנִי יוֹדַעַת/לְכַבּוֹת/עַצוֹר/רֶגַע לִפְנֵי/יֵשׁ דְּבַרִים שֶׁלֹא/הִסְפַּקְתִּי//וְאַז דִבַּרְנוּ/עַל הָא וְעַל דָּא/כְּלוּם לֹא הָיָה/ כְּשֶׁהָיָה/אֲנִי וְאַתָּה/נִמְחַקְנוּ מִן הַרְשִׁימָה". מה שמעודד בשירת 'האין מוצא' של בן-עדי, אלו הן דווקא תחילת 'התהיות' כיצד נחלצים מהמצב הביש בעור השיניים. 'הסקרנות', מעוררת 'לציפיות'. ומאליו, מעניקות רגעי תקווה לנפש מלשקוע בביב השכחה ומחיקת הקיום. נראה שדווקא בנקודות אלה נמצא הצוהר 'להתחדשות' וראייה מזווית אחרת את פני הדברים. הנה השיר 'בשארית היום שלי' (ע' 31) נכתב: ..."לִכְתֹּב קְמַּטִים, לִכְתֹב סִימָנֵי דֶּרֶךְ/הַפַּרְשָׁנוּת בְּחִירָה/הַהֲבָנָה רְבָדִים בְּנוּיִים כְּמוֹ קִיֵר לְבֵנִים/הַמֶּלֶט מָרוּחַ בֵּינֵיהֶם מְהַדֵּק/הַזְּמַנִּים/לִפְעָמִים יְמֵי חֶסֶד, לִפְעָמִים יְמֵי פַּחַד/לִפְעַמִים תְּהִיָּה"... משם, מסתמנת קרן אור הזועקת לתמיכה וחיזוק. ראה השיר 'ארץ אחרת' (ע' 23): ..."אֲנִי רוֹעֶדֶת בַּקָּרָה/רוֹקֶדֶת לְלֹא בַּקָּרָה/הַצְּלִילִים שׁוֹנִים/וְהַמַּנְגִּינָה/מִתְפַרֶצֶת בְּתוֹכִי/אֲנִי יוֹדַעַת/בָּתִּים פְּעוּרֵי פֶּה/צוֹפִים בִּי/הֵיכָן אַתֶּם/מְחֻקִּים/פִּנְקָסֵי הַטֶּלְפוֹנִים/רֵיקִים/אֲנִי טוֹבַעַת בְּצְלִילִים/הֶעָבָר קָם עָלַי/מְשַׁפֵּץ אֶת חַיַּי". והנה ללא התראה, קורה שהתנודות החדות נרגעות מעט, ואתנחתה של רגעי חסד נחות בטבעיות בשורות מילותיה של המשוררת, ראה השיר 'הרוח והשמש' (ע' 27): "שׁוּב שִׁנִּיתִי/הַמִּלִים/בְּסֶדֶר אַחֵר/שִׁנִּיתִי//וְרוּחַ הַשֶּׁמֶשׁ/נִשְׁבַּר/בְשֶׁקֶט רוֹעֵם/בְּמָבַּט זוֹעֵם/נִשֶׁבַּר הַכֹּחַ/נִשְׁבַּר/רוּחַ/הַתְּשׁוּקָה/אֶצְלִי". הפתיחות בשיחת נפש קשה זאת עם 'האני' שלה, יש בה משום עוררות וכמיהה 'לחפש את האיפה'. ראה השיר 'מילים מזוקקות' (ע' 36): ..."כְּשֶׁאַתְּ דָּשָׁה הַמִּלִּים/כְּמוֹ בָצֵק בְּמַעְרוֹךְ/רֵיחַ חֶמְאָה מַחְלִיק/לְתוֹךְ מִלִּים מְזֻּקָקוֹת/וְאֲזְּנַי קַשׁוּבוֹת". ומיד לאחריו ניתן לחוש את השינוי והתקווה פותחים עלֵי כותרתן לקראת האור. ומומחש לנגד עיננו, 'האני המקבל'. ואנו ממשיכים וקוראים שיר נוסף 'עורגת' (ע' 40): ..."וַאָנִי כּוֹרַעַת לָלֵדֶת מִלִּים/חֲזָקוֹת מִמֶּנִּי/תִּקְווֹת שָׁוְא/מִן הֶעָבָר עָלוּ/אֶל הַהוֹוֶה/ וְהַשְׁאָר עוֹד יָבוֹא/אֲנִי פֹּה".

להאחז בעכשיו

בשיר 'מחפשת את האיפה' (ע' 50): "יֵשׁ לִי זִכָּרוֹן יִחוּדִי/מְחַפֶשֶׂת אֶת הָאֵיפֹה/פּוֹשֶׁטֶת צוּרָה/לוֹבֶשֶׁת צוּרָה/אֵיפֹה, אֲנִי/מִי הַרוֹדֵף/מִי הַנִרְדָּף/אֲנִי לֹא אַתֶּם/דַּעְתִּי צְלוּלָה/אֵוֹ תְּמוּנוֹת רַצוֹת/רָצִיתִי לִבְחוֹר/אָז גִּילִיתִּי אֶת/הַיָּרֵחַ/אֶת/הַכּוֹכַבִים/וְהָיִיתִי כּוֹכָב נוֹפֵל/מֵטֵאוֹר/אֶל תּוֹךְ הַיָּם/הָאַלְמוּתִי/וְגוֹמֵר". וכעת, לאחר כברת דרך ארוכה שעברנו בחברת שירי המשוררת, נראה כי מצאנו את דרך 'האיפה' במילותיה, ואותה קרה ששרתה על לבבה השיל מעליה את אדרתה הכבדה. והשיר 'אני עכשיו' (ע' 65) העניק הצצה רגעית לתיבת נפשה. וכך רשמה: "אֲנִי/עַכְשָׁו/אֲנִי/נוֹגֶסֶת/תַּפּוּחַ זִּכֶרוֹנוֹת/מִן הַעַבָר/הַמִשְׁתַּנֶּה/כַּטּוֹב בְעֵינַי/בְּרֶגַע זֶה/הַזִּכָרוֹן/רוּחַ לֹא עָקָר/פּוֹרֶה/כָאַן/וְעַכְשָׁו/הוֶה מִתְהַוֶּה/אֲנִי, אֲנִי/נֶאֶחֶזֶּת בָּעַכְשָׁו". יחד עם מציאת 'האיפה', נראה כי גם 'ירח הדבש' זמנו חולף עובר במהרה ומה שנותר בזיכרון הם המילים שהצטברו, אשר עושות להן חנגה ושוברות את השלווה הארעית. ראה השיר 'בוררת מלים כמו אורז' (ע' 28): "הָיּוֹם אֲנִי כּוֹתֶבֶת אֶת הַיּוֹם הָרֶגַע/מָחָר/אֶכְּתֹּב אֶת הַמָחָר/הָאֶתְמוֹל בַּנָה אוֹתָם//רָק אֵתְמוֹל חָלַמְתִּי עַל מַחַר/כְּשֶׁאֶהְיֶה/כְּשֶׁאֶהְיֶה/מָה שֶׁאֲנִי הַיּוֹם/וְלֹא יָדַעְתִּי כִּי/יָקוּם עָלַי/לְהַזְּכִּירֵנִי/יַלְדַּת מַעְבָּרוֹת/וְשָׁמַיִם נוֹדְדִים/מִשַּׂפֶה לְשָׂפַה/טוֹחֶנֶת מִלִּים/בוֹרֶרֵת, מַשְׁלִיכָה/מִשַּׂפָה לְשָׂפה/ מְחַבֶּקֶת וּבוֹכַה/מִשָׁנָה לְשָׁנָה".

השפה המילים והבדידות

רוב שירי הספר מדברים על 'המילה' הנולדת המתהווה השלטת בכיפה והעושה דרכה בשפה הדלה העשירה והמטובלת במטרה להעשיר את האנוש והאנושות כולה בדו-שיח חברתי; בין אישי; ובינלאומי ובאמצעותו למגר את הבורות מן השורש וליצור הרמוניה ודו-קיום נורמאלי וערכי בין בני האדם בתבל. אולם מסתבר 'שהמילים' עצמן מתכחשות למהות קיומן ויוצרות את הכאוס הבוגדני שיוצרות את אותה הבדידות המתדפקת על דלתות הנפש של הפרט, ומוליכה את ההיגיון הבריא, אל 'הריק' והחידלון. ראה השיר: "ריקנות" (ע' 71): "דֶלֶת חֲשׂוּפָה/עוֹמֶדֶת בִּשִׁמְמוֹנָהּ/הַטֵּלֶפוֹן כְּבָר שָׁכַחַ/אֵיךְ מְצֲלְצְלִים/זְּמַן שָׁחוּן/בְּאֵין קוֹלוֹת/מְהַדְהֲדִים/מִתְגַּעְגַּעַת/ לְהַחֲלִיף דֵעוֹת/לָדַעַת, לִרְאוֹת/לָדַעַת לְהַקְשִׁיב/אֵין לְמִי לְהָשִׁיב/בֵּינִי לְבֵינִי/הַחוּלְצָה שֶׁלָבַשְׁתִּי/אַף אֶחַד לֹא רָאָה/גַּם הַפּוּדִינְג נוֹתַר/כְּפִי שֶׁהָיָה//שֻלְחָן לְאַרְבָּעָה/כְּבָר מִזְּמַן זֹאת לֹא בְּרֵרָה/לְדַבֶּר עִם זִכָּרוֹן/וְיצוּר דִמְיּוֹנִי/זֹאת אוֹפְּצִיָה/יְחִידָה/קָנִיתִי לִי פְרָחִים/בְּיוֹם הַשָּׁנָה לַלֵידָה"... בשיר אחר, נמצא בהמשך, את אותו 'חוסר האונים' של האנוש. ראה "סקיצת חיים" (ע' 75): "שׁוּם דָּבָר כְּבָר לֹא/מִסְתַּדֶּר/הַחַיִּים מִסְתַּתְּרִים מִמֶנִי/סְקִיצַת צָרוֹת אָבוּדוֹת/מָצָבִים/נִמְצְאוּ בַּפַּח/ הַשְּׁכוּנָתִּי/לֹא יוֹדַעַת אֵיךְ/לִפְּתֹר אֶת הַפְּלוֹנְטֶר/לֹא רוֹצֳה לְהִסָּחֵף/בִּרְגָשׁוֹת פְּרוּעִים/בְּתוֹךְ נְהַר גַּעְגּוּעִים/לֹא/יוֹדַעַת/אֵיךְ".

תקווה ואשליה

הרגשות המשתחררות עם המילים באים לביטוי לוגי וכתובים 'כצו ירושה' ראה השיר: "הולכת לאיבוד" (ע' 44): "כְּשֶׁאָנִי מְשַׁחְרֶרֶת מִילִּים עַל הַנִּיָר/הַדְּבָרִים בְּרוּרִים לִי/הִגָּיּוֹן צָרוּף"//"אֲנִי הוֹלֶכֶת/מַשְׁאִירָה כָּאן/מִלִּים בְּתִפְזוֹרֶת/אֱפְשָׁר לֶאֱסוֹף". בהמשך הספר כבר ניתן להרגיש ביצירותיה של שושנה בן-עדי, שחרור מוחלט מאווירת הפחדים והמחדלים, תוך כדי השלמה עם מודעות 'האני' שעברה סטריליזציה והערכות מחודשת. ראה השיר: "רוצה אביב כפול" (ע' 83): "נָּא הַמְתֵּן/זֶה יָבוֹא/זֶה יָדוּעַ/אַחָרֵי הַקַּיִץ/הַסְּתָו/הַחוֹרֶף/זֶה יָדוּעַ/הַאָבִיב מַגִּיעַ/רוֹצָה אָבִיב כָּפוּל/צִבְעוֹנִי/רֵיחַנִי/רִאֹשׁוֹנִי/תִּרְשׁוֹם/מְלַוֶוה בְּתִקְוָה/וְאַשֶׁלַיָה/אָתְנַחְתָּא/רַק טְעִימָה/זֶהוּ זִיוּף זְמַנִּי/שֶׁל אֹשֶׁר/אֲנִי כְּבָר מְיֻמֶנֶת/בְּכָּל זֹאת מְחַכָּה".

האיפה תמיד היה במקום

ציטוט השיר "דברי הימים" (ע' 99): "יוֹתֵר מִמַּה שֶׁרוֹצָה לָגַעַת/רוֹצָה לָדַעַת/לְהֵאָחֵז/שִׁווּי מִשְׁקָל/יֵשׁ לִי מַטָּרָה/לְהָאִיר אֶת הַחֹשֶׁךְ/לַעֲשׁוֹת סֲדֶר בַּדְּבָרִים/לִפְּעָמִים לַחְשׁוֹב עַל הַאֲתְמוֹל/לֹא חֶשְׁבּוֹן דְּבָרִים/לֹא מוּסַר כְּלָיוֹת/לִזְכּוֹר דִּבְרֵי הַיּוֹם הַזֶּה/מַמָּשׁ/שִׁווּי מִשְׁקָל הֶגְּיוֹנִי/לְהֵאַחֵז, לְהֵאָחֵז/לֹא לְאַבֵּד/דְבַרִים פְּשׁוִּטים/כְּמוֹ סֶדֶר אוֹתִיוֹת/סֶדֶר מַצַבִים/כְּמוֹ שֶׁתָּמִיד הָיָה/אַז בְּאוֹתָם יָמִים". קובץ שירים זה סוחף את הקורא אל עולם הולך ונעלם בו היציבות והשלימות מתערערים והאי וודאות הופכת לברורה וחדה כתער. מאליו צריך לתפוס פיקוד ולאחז בכל הכוח בקיום 'העכשווי' בניסיון לשקם את ההריסות ולבנות מחדש את היסודות. בניה זאת דורשת היערכות לוגיסטית מחודשת של מפת החיים. אני משערת כי בקובץ השירים הבא, נוכל לחזות כבר בשינויים שהתחוללו בגוף ובנפש ברגע שעגלת המשא השתחררה לדרכה. 'האיפה המיוחל' עמד כל העת במקום והמתין להזדמנות כי יבחינו בקיומו. בשלבים הבאים, הגוף עבר ראורגניזציה יחד עם השתחררות הנפש מכבלי האי בהירות, ונמצאה האבדה.