היום בו אמות

זה יהיה יום שונה מכל יום אחר. כל תנועת הרכבות תשבות: קורה, לא? שוב לא מרוצים ממשהו כך החליטו. אד סמיך יהיה תלוי באוויר. שקוף מספיק כדי לראות את כל האנשים נעצרים כאילו משהו עומד לקרות. ויהיה תור כי זה הדבר היחיד (צריך לחזור ולהגיד מה?) שהיום אי-אפשר לעשות ב-On-Line. מה פתאום. זה יהיה יום רגיל. שמש, גשם, לא יודע מה תהיה עונת שנה. איש לא ייתן את הדעת על מה שעשיתָ או לצורך ענייננו מה שלא עשיתָ. ההפגנות של בלפור יהיו כסדרן ועל סדר יומה של הכנסת להעתיק או את המגורים, או את הרחוב לרחוב אחר. פתרון אחר לא נמצא. "מושחתים נמאסתם" כבר מוצה. גם "מנותקים" במקום מושחתים ומייבאים מוח מארה"ב, לא מוח יהודי לשם שינוי, שייתן רעיון חדש ושלא יעלה יותר מדיי. ביום הזה - ראה כותרת - אזכר בפרח שתמיד אהבתי, "נר הלילה החופי", שפורח ונפתח הפוך מאשר כולם: לא ביום, בשמש, דווקא בערב, בלילה. תמיד אהבתי את ההפוך (ושנאתי את הביטוי "הפוך על הפוך"). ועוד דבר אזכר ביום הזה, את זו שכל חיי חיפשתי. וההרגשה שלי שגם היא אותי, אבל אין לי הוכחה. האחת, שרק למענה עשיתי הכל ובדיעבד הייתה תכלית חיי: הסיבה שאני עוד חי, במילים יותר מפורשות. גם ביום הזה, אנסה להיזכר בשמה ולא אצליח, בדמותה וגם לא, והמציאות תִטפח על פניי: היא מעולם לא הייתה. הקורונה כן, וביום הזה לא יהיה לה זכר כי משוכללים ומתוחכמים ממנה כבר באו לעולם הזמן ואיתו ההתפתחות לעולם לא עוצרים מלכת. מילא עוצרים (מילא לכת), גם אין חמלה: עבר זמנך? לך לבלי שוב. שום דבר לא קופא על שמריו! גם אני לא שקטתי על שמריי, בניגוד לאחרים - העיקרון של ההפוך; זוכרים? - כושר היצירה שלי במקום שירד עלה, תחת שידעך התגבר, ובחודשים לקראת היום הזה הגיע לשיא. ואת מייל התשובה שלה אני זוכר בעל-פה (מה מסובך פה): "יורם, שמחה שאתה עוד כותב! שלח לי, ואקרא". מפיקה בינלאומית שמקושרת להוליווד עם רזומה מאוד מרשים, ומדובר בסדרת ריגול, ריגול בינלאומי, שלחתי לה גם את הסינופסיס גם את התסריט. ביום שבו אמות אתן שם לזו שהקדשתי לה את חיי. הרי היא חייבת להיות קיימת, וגם אם לא, ברגע שכתבתָ אבוד לך, היא עובדה מוגמרת. אראה את פריחתו הצהובה, הנהדרת, של "נר הלילה החופי" (על אחד מחופי הים הרחוקים) ואזכר שגם את פרחי ה"צלף הקוצני" אני אוהב (- אהבתי! כבר צריך לדבר בלשון עבר), אזכר שמלון לא אכלתי, גם תאנים, כבר שנים ושהרבה טעויות עשיתי אך מעולם לא אבדה לי דרכי. ואחרון-אחרון שרגע, שנייה אחת לפנֵי(!), אני צריך - מה זה צריך: חייב! - לכתוב מייל למפיקה הבינלאומית, להתעניין בשלומה הרי גם היא חשובה. המאמר סרטון: קטע מנעימת הפתיחה שחיבר לסדרת הריגול שכתב. תאריך: 06/09/2