כידוע, יום "ראש השנה" איננו נזכר בשם זה בתורה. התורה מזכירה את החג פעמיים. בפעם הראשונה - בספר ויקרא: "בחודש השביעי באחד לחודש יהיה לכם שבתון זיכרון תרועה מקרא קודש" (פר' כ"ג, כ"ד). בפעם השנייה - בספר במדבר: "ובחודש השביעי באחד לחודש מקרא קודש יהיה לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו יום תרועה יהיה לכם" (פר' כ"ט, א').
במקור השני, המופיע בפרשת פנחס שבו אנו מציינים את ראש השנה כיום תרועה, מופיעים חמשת החגים שבלוח העברי - שלושת הרגלים (פסח, שבועות וסוכות), ראש השנה ויום כיפור. בארבעה מחגים אלה קיימת התאמה ברורה בין תיאור החג בתורה ובין תוכן התפילות שאנו מתפללים באותו החג. לא כך בראש השנה.
בשלושת הרגלים, כינויי החג בתפילת העמידה הם: "זמן חרותנו" בפסח, "זמן מתן תורתנו" - בשבועות, "זמן שמחתנו" - בסוכות. כמו-כן תפילת העמידה של יום כיפור, בה אנו אומרים: "ותיתן לנו... את יום הכיפורים... למחילה ולסליחה ולכפרה, ולמחול בו את כל עוונותינו".
על כינויי החג של שלושת הרגלים וראש השנה, שמעתי רעיון יפה. איך באים לידי ביטוי החושים השונים של האדם: בחג הפסח משמש חוש הטעם, באכילת מצה ומרור לשם זכירת טעם העבדות במצרים. בחג הסוכות חוש הריח, שכן ההדס והאתרוג הם שניים מארבעת המינים. בחג השבועות - יום קבלת התורה וראש השנה - יום הדין בשניהם משמש חוש השמיעה קול התורה וקול השופר.
בראש השנה, לעומת זאת, אין לכאורה כל קשר בין האמור בתורה ובין תפילות היום. לפי המסורת ראש השנה הוא היום הראשון בעשרת ימי תשובה, שהם זמן של תשובה, סליחה ומחילה, ותפילות ראש השנה מבטאות את תוכנו של החג כיום של תשובה, סליחה ומחילה.
נראה שהתורה סתמה את אופיו של ראש השנה בשני ביטויים: "יום תרועה" ו"זיכרון תרועה". התורה לא פירשה לנו למה נצטוונו להריע ולמה נצטוונו לזכור. משמע משני הביטויים הללו שהמצווה העיקרית בראש השנה שחיובה מהתורה היא תקיעת השופר.
במקום אחר בתורה אנו מוצאים את הזיכרון והתרועה המופיעים יחד בספר במדבר: "וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חודשכם ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם ועל זבחיכם שלמכם והיו לכם לזיכרון לפני אלוקיכם אני ה' אלוקיכם" (פר' י', י'). לאור פסוק זה נשאלת השאלה האם לא חלה מצוות התקיעה בראש השנה בחצוצרות?
לכאורה, בתורה, כפי שציינו קודם לא כתוב במפורש שצריך לתקוע בשופר בראש השנה. הפסוקים מדברים בצורה עמומה על תרועה וזיכרון תרועה, הם אינם מזכירים שופר. הייתי חושב שהתקיעה היא בחצוצרה ששימשה ככלי מוזיקאלי באותם הימים. אלא חכמים למדונו כי כוונת התורה היא אכן לשופר בדרך של השוואה למקרה אחר שבו מוזכר שופר לצד המילה תרועה.
המקור שממנו למדו חכמים הוא שנת היובל, המתרחשת אחת לחמישים שנה ובה יוצאים העבדים לחרות. לפי מסורת חכמנו, יום ראש השנה הוא יום בריאת האדם. ביום זה קבל האדם את יכולתו לבחור ולקבל אחריות על מעשיו. זה היום שבו אנו מכריזים כי כל בני האדם ללא הבדל נוצרו בצלם אלוקים ועל כן אחראים למעשיהם. קיימת מסורת נוספת ששיעבוד מצרים פסק בראש השנה שלפני פסח.
לסיכום: ראש השנה נבדל משאר חגי ישראל - פסח, שבועות וסוכות שיסודם במאורעות היסטוריים, לאומיים ודתיים. פסח - יציאת מצרים, יציאה מעבדות לחרות. שבועות - מתן תורה בסיני וסוכות - התגבשותו של העם בהליכתו במדבר. לעומתם ראש השנה הוא יום של חשבון נפש לפרט ולכלל, יום דין ומשפט לאדם מישראל ולכל ברואי עולם.
