אני מודע היטב לכך שהפכפכנות יצר הספקטקולריות אצל כותבי טורים גם כשאינם "אנטישמים להכעיס",
1 או מתוך שעניין מסוים חורה להם באמת ובתמים, עשויים הם להגיע לרמות של הגזמה ופוגענות מרושעת שאינם במקומם. הפעם מכוונים הדברים לטור של עמית סגל בידיעות אחרונות, מיום 4.9.2020, הנושא את הכותרת: ההר הוליד שופינג.
מהדברים עולה שאף על-פי שהגורם הישיר לביקורת שבטור זה הוא העמדה שנקטה ישראל בשאלת המקומות הקדושים בירושלים במהלך המו"מ שניהלה עם איחוד האמירויות במפרץ (ובעתיד הלא רחוק כנראה גם עם ישויות מדיניות נוספות), אין הדברים מעוגנים במקרה זה בלבד אלא במדיניות ישראלית מתמשכת מאז ימי שחרור ירושלים במלחמת ששת הימים, וכלל ההסדרים שעשו כל ממשלותיה מאז עם מדינות ערביות וירדן בראשן, לגבי אופיה ומהותה הנראית של השליטה הישראלית-יהודית במתחם הר-הבית. ניתן לסכם את הדברים בשתים - שלוש מילים: מבוא היסטורי לביזיון לאומי. המעניין הוא הקונטקסט שבו כותב סגל את ביקורתו - הסדר מדיני יוצא דופן עם מדינה ערבית, על השולחן ובפורמט שטרם היה כמוהו ושלתקדים הטמון בו עשוי להיות ערך אסטרטגי ארוך-טווח מן המעלה הראשונה. אם סגל אכן מרגיש שטיפולה של ישראל בסוגיית הנוכחות הישראלית-יהודית בהר-הבית במשך 53 השנים שחלפו מאז שחרור ירושלים איננה מניחה את הדעת, מדוע המתין עד עתה? תמהני.
קל מאוד להיות ציני מול הישגו של מישהו אחר, כשלא עמלת עליו כהוא זה. להערכתי, בחיים המדיניים לא תמצא הסכם אחד שאין בו מומים, חסרונות או חולשות, מהם בנושאי-מפתח מרכזיים ומהם בשולי הדברים. כאשר מטבלים ציניות בשקרים או פרשנויות דו-משמעיות ומתחכמות - המלאכה קלה עוד יותר ואולי לעיתים אפילו משעשעת.
הסכם מדיני (ולמעשה כל הסכם) מעצם טיבעו הוא מבנה של פשרה, כלומר תמהיל של הישגים וויתורים. נכון שלכל צד מטרות מרכזיות שונות וראוי שיגיע למו"מ כשהוא יודע לזהות את מטרותיו החשובות ולהיאבק עליהן, ובאותה מידה יודע לזהות גם את הפחות חשובות ויודע ל"סחור בהן". במקרה זה, בדיון מדיני בין ישות מדינית יהודית למדינה מוסלמית, רגישות המקומות הקדושים היא עובדת יסוד ותקדימים מדיניים הם עובדת יסוד נוספת, שאין להתעלם מהם.
עם ישראל לא שלט בהר-הבית מאז החורבן השני. מאז החלה שיבת ציון בעידן החדש, הישוב היהודי בארץ ישראל, ולאחריו מדינת-ישראל, לא שלטו בהר-הבית. הסיכוי הממשי הראשון נוצר בעקבות הישגי מלחמת ששת הימים, ומי שהביאו הישגים אלה במלחמה ההיא, היו גם מי שמיסמסו אותם אז, ב-1967, בהסכמים עם ירדן, עד הסכם השלום (26.10.1994) ועד בכלל. מאז שולטת ישראל בהר שליטה פיקטיבית, משום שמעולם לא אכפה בפועל במלואם את סידרי החיים עליהם הוסכם עם הוואקף ועם ירדן. נתניהו איננו מחדש בעניין זה דבר, ומי שמקל עליו זאת היא היהדות החרדית, שמפחדת לקבל על עצמה מחדש אחריות דתית להר-הבית. השליטה הנוכחית מושגת באמצעות שליטה פריפריאלית על דרכי הגישה להר, אבל מעולם לא קיימה ישראל דיון רציני עם העולם המוסלמי על יישום ההסדרים המוסכמים לעבודת האלוהים במתחם בו לשתי הדתות עניין רב, אף כי לא סימטרי. למעשה, הסכם שלום מן הסוג המתגבש עתה, עשוי להוות פלטפורמה משופרת להסדרים ממין זה. שכן, מצב של תודעה מלחמתית של צד אחד כלפי משנהו, אינו מוליד גמישות ואינו מחולל רצון טוב. במקרה הפחות גרוע הוא מקפיא מצב עובדתי קיים ואז מחפש באופן קבוע ו"בשבע עיניים" כל הפרה אמיתית או לכאורה, בכדי לשמר את המתח בין הצדדים. ההרתעה שמתח זה יותר אצל כל המעורבים, היא ההבטחה הטובה ביותר להקפאת המצב הקיים.
ישראל תשלוט באמת ובאופן מלא בהר-הבית, כאשר יכון עליו בית-מקדש חדש, שיעמוד במקום בו תבחר ישראל והחיים בו יתנהלו בשליטה ישראלית מלאה וכפוף להחלטות הנגזרות מההלכה היהודית.
מול הא-סימטריה הגיאופוליטית בין ישראל לעולם המוסלמי, משבר יוליך להחזרת המצב השלילי לקדמותו ולביטול כל ההתחלות המבטיחות מאז הסכמי "השלום". הדרך היחידה הפתוחה לפני ישראל להגיע למודוס ויוונדי מול העולם המוסלמי לשימוש במקומות הקדושים על הר-הבית, הוא תהליך איטי ומודרג של בניית אמון הדדי והתקדמות עקב בצד אגודל לפשרה סבירה. פשרה סבירה של היום איננה כזו של הדור הבא, ועל כן ניהול ההליכים הקשורים בהר-הבית, הוא מן האומנויות המובהקות ביותר של היחב"ל הפוליטי - לאומי - דתי. אני סבור שנתניהו מבין עניין זה היטב ומבין באותה מידה שהמורשת שקיבל מקודמיו בממשלות ישראל אינה מאפשרת כיום שינוי חד בהוויה הקיימת על הר-הבית. מה שנותר לממשלה ישראלית חכמה הוא למנף את הרצון של העולם המוסלמי לפקוד את המקום, לקידום שיפור מערכות היחסים בינו לבין היהודים, כאשר הגישה למקום נתונה בידיה. כל עוד מצב המלחמה עם העם היהודי הוא יוזמה ובחירה מוסלמית, אין לישראל בעיה להתמודד מולו ויש לה תמיכה מרובה גם מצד דתות אחרות. כאשר היוזמה המלחמתית הערבית משתנה, חייבת ישראל להתאים עצמה לכך - זהו "משפט האומות" שגם "עם לבדד ישכון" הוא חלק מהן.
סגל כותב: "אין עוד מקום שבו הפער בין נתניהו לבין חלק מבוחריו כה ניכר כמו בהר-הבית" ... "מפעולותיו עולה שהאחריות על מקום המקדש היא עבורו לא יותר ממטרד מציק.... מעשיו אינם שונים משל קודמיו..." (קרי: משה דיין, אבי ההסדר הקיים וממשיכי דרכו המובהקים). עוד הוא כותב: "הרושם הוא שהדבר החשוב ביותר למוסלמים הוא תפילה במקום קדוש, ואילו עיקר האמונה היהודית הוא קיצור הטיסות למזרח". כאן כבר מגזים סגל הגזמה פראית.
אינני מקבל את שתי הקביעות, ולא מפני שאני "חסיד שוטה" של נתניהו, אלא מפני שעמדתו של סגל מזכירה את קנאי ירושלים בימי החורבן ואיננה מציאותית בהוויה הנוכחית של המזרח התיכון. הוויה זו משקפת תחילתו של שינוי תפיסה גם אצל המוסלמים וגם במדינת ישראל. בעבר הלא רחוק עברה הגישה המוסלמית דרך ניסיון מובהק להשמיד את ישראל כישות מדינית (ודתית) אזורית, וכן להשתלט גם על המקומות הקדושים - שליטה מובהקת ומוחלטת, נוסח מוחמד. העוצמה והנחישות הישראלית שינו גישה זו וכיום אנו בעיבורה של גישה חדשה, לפיה ישראל היא עובדה קיימת והגישה למקומות הקדושים עוברת דרך הסדר עם ישראל, שיש לו מחירים נוספים, שיש לשלמם. הנחת המוצא של גישה זו היא: שהסדר יאפשר שימור ללא ריבונות של הזיקה המוסלמית למקומות הקדושים לאיסלאם באמצעות ביקורים אישיים, מסעות צלייניים ושמירה על קשר שהוא בעיקרו רוחני. תפיסה זו עומדת למבחן בהסדרים הנוכחיים - והיה כי תצליח, ישמר גם הקשר המאפשר אותה; ולא, עשוי האזור לחזור לתחום חוסר האמון המוחלט בין היריבים הישנים, ולימי העימותים הכוחניים, אם לא עד להכרעה פיסית, אזי לשחיקה הדדית לשנים ארוכות.
דרכה של ישראל עוברת במסלול מקביל אך בכיוון הפוך. משליטה פיסית על המקומות הקדושים באמצעות הריבונות, להעמקת האחיזה הרוחנית במעש, בחינוך ובחיזוק האמון והאמונה בערכם. טיבעה של שיגרה היא שהכול מתרגלים אליה. חשיבותה היא כלפי שני הצדדים: כל אחד מתרגל להוויה הקיימת מנקודת הראות שלו, ומפנים את הפרוש שהצד השני נותן לשיגרה. המציאות המתפתחת כיום איננה סימטרית, והשיגרה הישראלית טומנת בחובה פוטנציאל גדול מזה של השיגרה המוסלמית. השליטה הפיסית במקומות הקדושים, אם לא נכלה אותה באיוולתנו ובמו ידינו, מובילה מא-סימטריה בקיום ההוויה הדתית, שבה למוסלמים יתרון מובהק, לא-סימטריה הפוכה. זו ליבת השינוי שמבשר הסדר הנורמליזציה וזו חשיבותה. לשיקול זה מצטרפים משני הצדדים שאר השיקולים - אסטרטגיה משותפת מול אירן, סחר ופיתוח כלכלי הדדי, חיזוק הקשרים והאמון הדדי על בסיס של היכרות בלתי-אמצעית ועוד. לכן, כאשר יתרגל העולם המוסלמי הלא-פנאטי למציאות שבה ביקור במקומות הקדושים בארץ-ישראל מותנה בביקור בישראל - מדינה יהודית, ציונית, לאומית ודמוקרטית, ימחיש הדבר עבורו בהדרגה, אך באופן חד- משמעי, את המציאות החדשה שעימה יש ללמוד לחיות.
2
בשולי הטיעון העיקרי שלו, מזכיר סגל את סיפור "משבר המגנומטרים" (14.7.2017). אירוע זה סימל שגיאה אסטרטגית בהתנהלות הישראלית, שנתמכה ע"י צה"ל ושרותי הביטחון. נזקו העיקרי היה פגיעה בדימוי העוצמה והנחישות הישראלים. פגיעות מסוג זה הן כשל עבור כל מדינה ריבונית, המבקשת לשמר אינטרסים חיוניים מבלי לעסוק בלחימה מתמדת לשם כך. בתהליכי התהוות מהסוג המתקיים כיום במזרח התיכון וצפוי להמשך לפחות עוד שני דורות עד לתחילתה של התייצבות בשיווי-משקל חדש, חייבת ישראל לשמר את היסודות המקדמים את יחסיה עם העולם המוסלמי, שכוללים: עוצמה צבאית ונכונות לעשות בה שימוש מול אתגרים ממשיים, חוסן לאומי - לכידות המצביעה על נחישות ועיקשות בנושאי הליבה ונכונות ויכולת להבין את זולתה ולשתף פעולה עם מדינות רבות ככל האפשר באזור כחלק מהטמעת שייכותה הטיבעית אליו.
אל משבר המגנומטרים, מנסה סגל לקשור - כמעשה נול שיצא מאיפוס - את מתקפות בלוני ועפיפוני התבערה מרצועת עזה. כאן הוא לא רק טועה אלא גם מנסה לארוג מין בשאינו מינו. חמאס מנצל חולשות יחסיות של ישראל לסחטנות טרוריסטית טיפוסית. האנלוגיה המתאימה לאירועים אלה בחיים האזרחיים הרגילים, היא חולשת הממשלה באכיפת הוראות הזהירות והבטיחות במשבר הקורונה. מול החמאס כושלת ישראל מסיבות פנימיות שלה ולא בגלל כוחו של חמאס. מול האנרכיה של חוסר האחריות והעדר המשמעת האזרחית במשבר הקורונה, היא כושלת מאותה סיבה - חולשה פנימית. הא-סימטריה בין המקרים נובעת מכך שאותו מקור - הציבור הישראלי - הוא שמחליש את הממשלה, אבל שעה שהוא אינו שולט בחמאס; הוא שבולם את התפשטות ממדי האנרכיה.
3
הטיפול במקומות הקדושים מחייב איפוק וריסון אך לא חולשה או קלות דעת. ניצול הזדמנויות מדיניות, מחייב זיהויין, מיצויין, ביסוסן והפיכתן לנורמה. טיפול בעיצוב גבולות הביטחון, מחייב ראיה אסטרטגית כוללת לטווח ארוך לצד התחשבות במצבי קיצון שליליים, במקרה של שינוי מגמה או שידוד כוחות במערכת הבינלאומית, שיערער את האיזון האזורי. דומני שמהלכיו האחרונים של נתניהו, תואמים היטב שיקולים אלה.
