שבת זו היא האחרונה לשנת תש"ף וכמו בכל שנה בשבת האחרונה קוראים את פרשת "נצבים" (דברים כט): [ט] אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם, לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם: רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם, זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם, כֹּל, אִישׁ יִשְׂרָאֵל. ובהתאם לכלל שבלשון הקודש השם של כל דבר משקף את התוכן ואת המהות שלו, הרי התוכן של הפרשה הזאת הוא היציבות והאיתנות של עם ישראל, כולל ובעיקר ביום הדין, בראש השנה, שממנו יוצאים זכאים בדין אחרי שמתברכים בשנה טובה ומתוקה. אלא שבמרבית השנים וגם השנה, קוראים בשבת האחרונה שתי פרשות, גם את פרשת וילך (פרק לא): [א] וַיֵּלֶךְ, מֹשֶׁה; וַיְדַבֵּר אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל. הליכה עניינה הוא תנועה, לכאורה הפך היציבות של פרשת נצבים, איך זה מתחבר?
מסתבר שהתורה אכן דורשת מאתנו דבר והפוכו לא בזמנים שונים אלא בו זמנית, מצד אחד להיות נצבים ובו בזמן להיות בתנועה. הכיצד? ובכן, העולם נע קדימה כל הזמן, כך ברא אותו הקב"ה, ובהתאם גם אנחנו נדרשים להתקדם כל הזמן, ללכת, יֵלְכוּ מֵחַיִל אֶל חָיִל, כמו שהיטיב לבטא את זה משורר התהלים (פרק פד) לא דורכים במקום. ומהיכן שואבים כוחות להתקדם כל הזמן? ואין הכוונה להתקדמות מלשון קידום לתפקיד בכיר יותר או קידום מכירות, זו התקדמות בתוך המסגרת שהיא בעצם דריכה במקום, הכוונה היא להתקדמות אמיתית, יֵלְכוּ מֵחַיִל אֶל חָיִל, וזה לגמרי לא פשוט. כי הנטייה הטבעית היא לקפוא על השמרים או במקרה הטוב לנוח על זרי הדפנה, אז איך מתקדמים?
על כך עונה משורר התהלים מוקדם יותר בפרק: [ב] מַה יְּדִידוֹת מִשְׁכְּנוֹתֶיךָ ה' צְבָאוֹת. [ג] נִכְסְפָה וְגַם כָּלְתָה נַפְשִׁי לְחַצְרוֹת ה'... על יסוד חוויה נפשית של געגועים עזים לקשר חי עם הקב"ה, יכול יהודי לחיות בהתקדמות תמידית. כי הגעגועים האלה הם העוגן שלו, הם המעניקים את היציבות הנפשית שהיא הבסיס וגם המניע להתקדמות של יֵלְכוּ מֵחַיִל אֶל חָיִל. שהרי הוא מתגעגע לקשר חי עם הקב"ה, שהוא ה'אין סוף' בכבודו ובעצמו, ממילא הגעגועים הם אינסופיים ומניעים אותו לתנועה מתמדת. וזה הרעיון שמציע לנו משה רבנו בצירוף שתי פרשות אלו בשבת אחת, בפרשת נצבים הוא מציע את הבסיס הערכי היציב: [יא] לְעָבְרְךָ, בִּבְרִית ה' אֱלֹהֶיךָ... ובפרשת וילך הוא דורש מאתנו התקדמות מתמדת.
לדלג אל העתיד
והוא גם מזהיר אותנו מפני האשליה של הסתפקות בהתקדמות שבתוך המסגרת, מפני החלפת הדבקות בה' יתברך בהיסמכות על המדע שיפתור את הבעיות, או על הטכנולוגיה (פרק כט): [יז] פֶּן-יֵשׁ בָּכֶם אִישׁ אוֹ-אִשָּׁה אוֹ מִשְׁפָּחָה אוֹ-שֵׁבֶט, אֲשֶׁר לְבָבוֹ פֹנֶה הַיּוֹם מֵעִם ה' אֱלֹקֵינוּ, לָלֶכֶת לַעֲבֹד, אֶת-אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם הָהֵם: פֶּן-יֵשׁ בָּכֶם, שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ--וְלַעֲנָה. התוצאות של גישה כזאת צפויות להיות קשות מאוד, כי ה' אינו מוותר עלינו, הוא נשאר נאמן לברית שכרת עימנו. מצד שני אנחנו לא אמורים להתעלם חלילה מהמדע או מהטכנולוגיה. להפך, אנחנו אמורים להתעדכן בהם כל הזמן ולהשתמש בהם לעבודת ה' שלנו, ככל יכולתנו. וזו הדרך ללכת מחיל אל חיל, כאשר מנצלים כל אפשרות מזדמנת לעבודת ה'.
והנה, מעבר לעובדה שאת הפרשות האלה קוראים כהכנה לראש השנה, בשנה זו הן מוצעות גם כהכנה לקראת סגר כללי שאמור להיות מוטל עלינו בתקופת החגים, במסגרת המאבק בקורונה. רבים וטובים כבר התייחסו למבוכה ולבלבול שיוצרות ההוראות המשתנות תדיר ובעיקר לאכיפה הבררנית של אותן הוראות. אבל אם בוחנים את הקורונה לאור המסר של פרשת השבוע, של חיבור שתי הפרשות בשבת אחת, אפשר להבין שלמרבה הצער עדיין לא התחלנו להבין מהו המסר שמנסה להעביר לנו הקורונה הזאת. אולי מפני שלא מחפשים מסר, מתייחסים לזה כאל תופעה טבעית; פעם במאה שנה יש מגפה וצריכים להתמודד. כעת המאמצים אצלנו ובכל העולם מתמקדים במציאת חיסון לנגיף הזה.
אינני יודע אם ומתי ימצאו חיסון ועד כמה הוא יהיה יעיל אם בכלל. מה שברור שלמדע ולטכנולוגיה אין באמת אפשרות להעלים את הקרונה מהעולם, לכל היותר ילמדו להתמודד איתה במחיר כזה או אחר כמו שלמדו להתמודד עם נגיפים וחיידקים אחרים למיניהם. אבל לענ"ד המסר הברור של המגפה הזאת הוא שהפתרון אינו בידי המדע כפי שהוא מוכר לנו, הפתרון הוא בשינוי אמיתי, בדילוג מרהיב אל עבר רפואת העתיד שהזכרנו כאן לפני שבוע בהקשר של פתיחת ספרו של הרמב"ם. הרי אנחנו כבר על סף הגאולה השלמה ואחד המאפיינים שלה הוא שלא יהיו מחלות, איך זה? ובכן בסוף ספרו הגדול כותב הרמב"ם שלא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה', והתקדמות מתמדת כזאת משאירה את המחלות מאחור.
