התוכנית 'בואו לאכול איתי' מזכירה לי אסיפת דיירים: בשתיהן מתיזים המשתתפים עוינות מיידית זה כלפי זה. רק שבאסיפת דיירים איש לא טורח להסתיר אותה, ואילו בתוכנית האוכל היא מוסתרת תחת חיוכים מזויפים, שזה בערך כמו להסתיר לובסטר רב-צבתות תחת עלה מרווה.
איך הצליחו מפיקי התוכנית לגייס כל כך הרבה משתתפים גסי רוח, שחצנים וצְנוּמֵי אופקים? אני מתכוונת לאנשים שנכנסים לביתו של אדם זר העומד לארח אותם לארוחה, והמשפט הראשון שיוצא להם מהפה הוא "וואלה, ייבשת אותי, אני כבר חצי דקה פה ועוד לא הבאת לי לשתות". או "אללה יוסתור כמה ספרים יש בבית הזה, כמה מיקרובים זה". או: "מוח פרה זה טעים, אני רק מקווה שניקית אותו מכל הג'יפה".
הקריין שי אביבי הופך את צרות העין, צרות הלב וצרות הבינה הללו לדליקטסים, בדמותן של הערות עוקצניות ומשעשעות. את פרכוסי האגו - הבטוח שהוא חכם-על, צודק-על וייחודי-על - הופך אביבי לשנינות סונטת. אך הטיגון הקומי שזוכים לו הפגמים האנושיים לא מצליח לרכך את הרושם הקשה שמותירה התוכנית. למעשה, 'בואו לאכול איתי', שאני קוראת לה 'בואו לאכול אותי', היא בעיניי סדרת אימים יותר מאשר סדרת בידור.
כי בעיניי, אישה שיושבת אל שולחן האוכל וגוערת ברעותה חולת הניקיון "איך אפשר לחיות ככה? תשַחררי! ותסלחי לי, למה את בכלל משתתפת בתוכנית הזו אם את לא מוכנה לטעום דג נא"? - אישה כזו היא תופעת ביעותים. אומנם גם אני סבורה שניקוי אובססיבי הוא הפרעה, אך רק לאדם קרוב מותר להטיח ביקורת פוגעת, וגם זה בדלתיים סגורות.
אגב, גם יתר האורחים סברו שסירובה של חולת הניקיון לטעום דג נא מעיד על פגם מהותי בה. בכלל, לא נדיר לראות בסדרה בשלנים שמריירים מעל נתח נא של בשר, ומנשנשים מהפגר בהתפעלות. נראה כי הישראלי המודרני, במרוצו המטורף אחר "חוויה קולינרית אנינה" ו"ריגושים חדשים", איבד את הרתיעה מאכילת בעלי חיים בלתי מבושלים. איזו אירוניה: נדמה לישראלי שהוא "מתנסה" ו"איש העולם הגדול", אך למעשה הוא נסוג לעידן הפרה-ניאנדרטלי, של טרם גילוי האש. אפילו הקניבלים בישלו קודם את טרפם.
נוערים נוהרים
אך 'בואו לאכול אותי' היא סדרת אימים לא רק בגלל נשנוש הפגרים התאוותני ופרוסטטת-האגו המוגדלת שפועמת בה - אלא גם משום שלפי התוכנית הזו, לאוכלוסייה המקומית אין עניין בממדי-קיום גבוהים יותר מאוכל. אין לו עניין בסִפרות, במוזיקה, במחשבה, בהומור עצמי, בהקשבה, בסביבה. לא ראיתי אף משתתף שמגדל כלב, רק חיות מתות בפריזר. במילים אחרות, ציבורנו הוא טיפוס חומרני למדי, שפסגת מאווייו היא סשימי, פרגיות עטופות בבצק, ניוקי ברוטב ערמונים וקינוח שוקולד לבן ופירות יער. האומנם הישראלי החדש מעדיף דלעת על רחבות-דעת - או שמא התוכנית הזו היא מצג בלתי מייצג? האומנם יש כל כך הרבה ישראלים נוערים?
עוד לפני שגיליתי את 'בואו לאכול אותי' הייתי מחלקת את שכניי (לבניין ולכוכב) לנוערים ולנוהרים. הנוערים מתאפיינים בחוסר מודעות לעצמם ולזולתם, ולכן מתייחסים אל הסובב אותם בגסות, באיבה ובחמיצות. הנוהרים, לעומת זאת, יש בהם מידה כלשהי של עדינות, סקרנות והומור עצמי, משום שהם מודעים יותר לעצמם ולסביבתם: לאדם, לחיה, לצמח, לדומם; ואולי, מי יודע, הם מתייחסים בכבוד אפילו לדרגה ההיא שמתחת לדומם - דרגת הפלזמה, מצב צבירה שהמטען החשמלי בו קרוב לאפס. שירים של אייל גולן למשל הם פריט פלזמטי טיפוסי.
מובן שאצל בן-אנוש, במיוחד אם הוא בינוני כמוני, יכולות לדור בכפיפה אחת גם נעירה וגם נהירה - אשר נאבקות ביניהן על הבכורה. ביהדות קוראים למאבק הזה "עבודה על המידות", ואילו ב"מדע" הפסיכולוגיה, שהלכתי ללמוד בנעוריי התועים, לא רואים בכך סוגיה הרת-עניין. שם מתמקדים בהתעללות בחיות כדי לייצר עוד ועוד תרופות פסיכיאטריות. עיסוק במהות האנושיוּת? זה לא רווחי.
פסיכולוגים לא יעסקו, למשל, בפרדוקס הבא: דווקא מודעוּת חדה מייצרת יחס רך יותר כלפי העולם. כדוגמה לכך ניתן אולי להביא את ההבדל בין האיסלאם לזרם הסוּפי. ואיך נראים האנשים ההפוכים, אלה שהמודעות שלהם קהה?
ובכן, משתתפי הסדרה מדגימים זאת היטב, כאשר הם לועגים לא רק למי שמסרב לאכול חיה בלתי מבושלת, אלא גם למי שמסרב לאכול חיות באופן כללי. "אתם אנשים חולים"!, הטיחו שני אורחים באורחת צמחונית. בעיניהם, תמיכה בתעשיית החי, המבוססת על אכזריות בלתי פוסקת, היא ההתנהגות השפויה והבריאה, ומי שסולד מהתעשיה הזו הוא "אדם חולה". אגב, מבקרת הטלוויזיה אריאנה מלמד, שקראה לאורנה בנאי "צדקנית" כי "בנאי מרחמת על חיות במקום על אנשים סובלים", יכלה להתאים יופי לחומר האנושי הירוד שמתארח בתוכנית.
אופי ישראלי
הנה הסבר קצרצר על הסדרה, בשביל מי שאינו מכיר אותה כלל: 5 אנשים זרים מארחים, איש איש בתורו, את כל החבורה לארוחת ערב, שבסופה הם מעניקים למארח התורן ניקוד. בפרק החמישי מוכרז הזוכה בתחרות. אני מודה ש"האופי הישראלי" הנחשף בסדרה הזו מעורר בי גם סקרנות וגם רתיעה - שני וקטורים הפוכים, אשר בניגוד לעולם הפיזיקלי אינם מקזזים זה את זה אלא מתַדלקים זה את זה. ובכל הפרקים שצפיתי בהם, נתקלתי רק באדם אחד שהתחשק לי לחבק דרך המסך.
היה זה יעקוב מכפר ראמה, עובד סוציאלי נעים הליכות שהגיש לאורחיו ארוחה המבוססת על רכיבים שקטף בעצמו: פירות יער, חצילים, עשבי תיבול וכו'. אופיו הנוח והמכיל של יעקוב לא הפריע לאורחת שלו לנעור עליו: "ציפינו לוואחד כֶּבֶש על השולחן! בשביל זה הגענו לכפר ראמה"? כאשר יעקוב סיפר שהוא חולם לפתוח חומוסייה, ירה בו אורח אחר: "מחר אני מתקשר לבוס שלך, ואוסר עליו לשחרר אותך. תסלח לי, אתה לא טבח"!
יעקוב הקסים אותי כאשר סיפר שלפעמים הוא יושב בגינה ומדבר אל הדשא: "איך עבר עליך הלילה? היה לך טל נחמד"? אל מול החולמנות המחויכת הזו, גסותם של אורחיו בלטה כפל-כפליים. גסות שנובעת מחרחוריו של האגו.
ואתמהה: האם ייתכן שהאגו האנושי הוא סוג של אנטי-פלזמה? כלומר: אם פלזמה היא מצב צבירה שלחלקיקים בו יש מטען הקרוב לאפס - אז אגו הוא מצב צבירה שבו חלקיקי הנפש דווקא נושאים מטען עצום, של גאווה וחשיבות עצמית.
מי יודע, אולי 'בואו לאכול אותי' תגרום לצופה או שניים להזדעזע מהחיזיון הזה של נפשות המאכילות אחת את רעותה בבְּאוּשֵי-אגו - והזעזוע יגרום לצופים אלה לקנב קצת את האגו של עצמם, לבל יהיו דומים חלילה לדמויות שעל המסך. מה, עדיף להתהלך ככה בעולם, בלתי מְקוּנָבִים, עם כל הסחוס הפנימי החורק, העוקצים והקליפות?
