"נברונים" אל מול הרי גלעד

אירועי ספטמבר "השחור" 1970 סיימו את מלחמת ההתשה בעמק הירדן ולאורך הירדן, וקטעו באִבּו מאמץ בינוי של צה"ל מעל לחורבות הכפר תאופיק שממזרח לכינרת - בדרום הגולן אל מול הרי גִלעד. בספטמבר "השחור" התנהלה מלחמה בין הממלכה ההאשמית בירדן לבין ארגוני מחבלים, שפלשו אליה, והתמקמו בשטחה אחרי מלחמת ששת הימים. באחד בספטמבר 1970 ניסו מחבלים להתנקש בחיי חוסיין המלך, כשהיה בדרכו לנמל-התעופה של רבת-עמון. כתוצאה מכך פרצו בבירה הירדנית קרבות בין הצבא הירדני בפיקוד שריף נאצר בן ג'מיל, בן-דודו של המלך, לבין מחבלים. חמישה ימים אחר כך חטפה "החזית העממית לשחרור פלשתין" שלושה מטוסי נוסעים, והנחיתה שניים מהם בירדן; וכעבור שלושה ימים נחטף מטוס נוסף, שגם הונחת בירדן. הנוסעים הוחזקו כבני-ערובה. צבא ירדן הגיב בהפצצות על בסיסי מחבלים, ובמיוחד באזור אירבּיד בצפון הממלכה, סמוך לגבולה עם ישראל ועם סוריה. ההפצצה הפכה את האירועים למלחמה כוללת בכל רחבי הממלכה, ובעיקר - בצפון ירדן. בעקבות המלחמה ניסתה סוריה לפלוש לירדן, נבלמה על-ידי איום ישראלי (שיזמה ארצות-הברית) להתערב במלחמה, והסיגה את כוחותיה אל מצפון לגבולה עם ירדן. כך, יכול היה הליגיון הירדני לפעול ביד חופשית נגד המחבלים, ולהרחיקם מירדן¹.

תותחים נייחים

במיזם ה"נברונים" בגולן הוקם מבנה גדול, שבו היו אמורים להציב שני תותחי שלל ארוכי טווח בקוטר 130 מ"מ, שטווחם 27 ק"מ. בשפה הצבאית הם נקראו "נברונים" - בעקבות הסרט המפורסם דאז, "תותחי נברון"² - ותוכננו להיות נייחים, ולהגיע בפגזיהם עד לעיירה הירדנית אירבּיד ולרמת אום-קיס, כדי לגמול על הפגזות הירדנים וחיל המשלוח העירקי על טבריה ועל יישובי עמק הירדן. "נברון" הנו תותח נייח, שצידודו, הגבהתו והנמכתו מוגבלים על-ידי הפתח בבונקר, שממנו הוא יורה. כלומר, הוא מכוּון לירות על מטרות מסוימות בלבד, כשהוא מוגן בתוך בונקר. חסרונו הנוסף - האויב יודע את מקומו, וינחית על התותחים אש נגד-סוללה (נ"ס), כדי לשתקם. סוללת תותחים/מרגמות רגילה - נגררת, או מתנייעת - מדלגת בקרב לעמדות חליפיות, כדי לא להיפגע. לפיכך, הוקמו במלחמת ההתשה ל"נברונים" בגזרת תעלת סואץ בונקרים מבטון, שבוצרו היטב, שיש עליהם שכבות פיצוץ (שכפ"ץ) גדולות, והותקנו בהם פתחים מעטים בלבד - כך, שיוכלו לעמוד בהפצצות ובהפגזות. במלחמת ההתשה הוכיחו הנ"נברונים" את עצמם, ואילו במלחמת יום הכיפורים קרסו ה"נברונים" במעוז "בודפשט" (שהיו תחת פיקוד גדוד תותחנים 404) אל מול אש כבדה, שירו עליהם המצרים, והתותחנים הצטרפו למגיני המעוז, שלא נפל בידי המצרים. במלחמה זו ננטשו ה"נברונים" בעיון מוסא (שהיו תחת פיקוד גדוד תותחנים 402) מחשש פן יכותרו על-ידי כוחות מצריים, שצלחו בקרבתם.

ירי עקיף

בתחילת מלחמת ההתשה, נוכח הפגזות מאסיביות של המצרים על קו כוחותינו, יזם אל"ם יהודה נאות, קצין תותחנים ותיק, שהקים את האגד הארטילרי 209 "כידון" - אגד סדיר ראשון בחיל התותחנים (חת"ם), שהוצב בגזרת התעלה, ופעל במסגרת אוגדה 252 - תוכנית לסייע למעוזים באמצעות טנקים כבדים שלל "סטאלין" בעלי תותחים 122 מ"מ. ארבעה טנקים הוצבו נייחים על משטחי בטון ב"בודפשט" וב"טמפו"/"אורקל", כדי שקניהם יהיו בזווית 45 מעלות, שמאפשרת ירי עקיף ארוך-טווח. כשתחמושת השלל ל"סטאלין" אזלה, החליפו אותם תותחי שדה שלל הוביצר 152 מ"מ, וכשתחמושתם אזלה - הוחלפו בתותחים הוביצר 155 מ"מ צרפתיים. את מיזם ה"נברונים" הגה המהנדס אל"ם אריה זינגר ("מר תותחנים"), מוותיקי חיל התותחנים (חת"ם)³. זינגר התמודד עם שתי בעיות קריטיות: הגנה על צוותי התותחים, שפעלו מחוץ למעוזים, כשהם חשופים לאש מצרית; והגזים והעשן, שיוצר הירי, ומצטברים בבונקר. בונקרי ה"נברונים" היו גבוהים מספיק, כדי שיוכלו להחליף קנה בתותחים מבלי להוציא את התותחים מחוץ לבונקר, והיו בהם חדרי מגורים לאנשי הצוותים, מחסני תחמושת גדולים, שלא תוכננו למלחמה, אלא למלחמת התשה, אספקה וחלפים, שאפשרו פעולה עצמאית של התותחים. רק ממעוז "בודפסט" על שפת-הים התיכון היה טווח אל הסוללות המצריות, שירו על המעוזים בצפון קו התעלה. בשאר הגזרה (כמאה ק"מ), קובע שמעון סימן-טוב שגיא, המתמחה בתולדות חת"ם, כמעט שלא היו עמדות בלתי-נצפות על-ידי המצרים, שמהן היה טווח להעסקת סוללות הארטילריה המצריות. ב"בודפשט" הוקמו שני בונקרים תת-קרקעיות ל"נברונים" (שני זוגות תותחים) ועמדות לשתי מרגמות 120 מ"מ. יחד, היו אמורים התותחים והמרגמות לסייע באש למעוזים מותקפים בקו התעלה (בעיקר - ל"טמפו", שביום הכיפורים נקרא, "אורקל"), ויכלו לירות לעבר פורט פואד ופורט סעיד. תחילה הוקמו ה"נברונים" מ"ג̤ביונים" (רשתות מתכת, שבתוכן סלעים. לימים כונו על-ידי החיילים, "שכפ"צים", שכבות פיצוץ). אחרי מלחמת ההתשה נבנו הבונקרים מבטון יצוק. בגג הבונקרים היה פתח, שדרכו יצאו הפגזים אל מטרותיהם⁴. הבונקר ל"נברונים" הדרומיים בחזית התעלה הוקם גם כן מתחת לקרקע, בעיון מוסא - תעוז "מבדד" ("צידר") מדרום למעוז "המזח" - ובו הוצבה גם מרגמה 160 מ"מ, שטווחה קצר, אך הספיק להנחתת אש על סוללות מצריות, שירו על כוחות צה"ל. טווח התותחים כיסה את המעוזים הדרומיים ("המזח", "הכפר", "מפצח", "ליטוף" ו"בוצר") ואת העיר סואץ. במלחמת יום הכיפורים התברר, כי לא יכלו ה"נברונים" לירות ירי בקצב עקב עשן ואבק, שהקשו על תפקוד צוותי התותחנים, גם כיוון שמאווררי הבנקרים לא הוכיחו את עצמם. כך דיווח אל"ם יעקב ארז, מפקד אגד ארטילרי 209 במלחמה. היו בעיות בצידוד התותחים ותחום צידוד התותחים היה קטן, ולא אִפשר העסקת מטרות עם כל הקנים בבונקר. עם זאת, ציין אל"ם ארז, אש נ"ס לא הפריעה לעבודה הסדירה בסוללה⁵.

על קו שבר

עבודות הבנייה באתר הצפוני החלו בשנת 1968, והסתיימו בסוף קיץ 1970⁶, אך המיזם לא הושלם. בבונקר היו אמורים להתקין את התותחים; ובינתיים בטלה הסיבה למיזם, כיוון שהגבול עם ירדן רָגע. לגרסת שגיא, הספיקו להתקין ב"נברון" הזה תותח אחד, אך לא השתמשו בו כלל. התותחים הועברו לגזרת הר דב, כדי לפעול נגד ארגוני המחבלים, שסולקו מירדן, והתבססו ב"פתחלנד". הבעיה העיקרית של ה"נברון" בגולן, שהיה במבנה עָלי עצום, הייתה שנבנה על קו שבר גאולוגי, ולא מתוך טעות. זה קרה משום שלא העריכו נכונה את פעולת קו השבר, ששבר את המבנה המאסיווי בכמה מקומות, וממשיך להרחיב את הסדקים בו. על המבנה הנטוש התקין המכון הגאולוגי חיישנים גיאוסיסמיים, שמודדים את תנועת הקרקע במקום. קדמונינו, שישבו בגולן, לא ידעו דבר על השבר הסורי-אפריקני, אך הכירו את קוויו, וחיזקו את מבניהם, כדי שלא יתמוטטו. להערכת מהנדסי בניין, השברים במבנה הבונקר היו מוחרפים לו שימש לייעודו, אך לא היו מביאים לקריסתו.

תיירות

אל מבנה הבטון האדיר, שהוקם עבור ה"נברונים" הצפוניים, וכולל "גביונים" רבים, הגעתי מצומת צמח דרך כביש 98, המוביל מחמת-גדר צפונה אל דרום-מזרח הגולן. הכניסה לאתר, דרך חניון עין עקוב, שבסמוך לו נמצאות חורבות הכפר הסורי תאופיק אלפוקא (תאופיק העליונה), ששלט על קיבוץ האון, על קיבוץ תל-קציר ועל חופי הכינרת מולו, ונהרס בפעולת התגמול "חרגול"⁷, שבה פעלה חטיבת "גולני" ב-31 בינואר 1962 בליילה. תאופיק העליונה נקראת גם ח'אן אלאחמר (האכסניה האדומה) וגם ח'אן אלעקבּה (אכסניית המעבר)⁸. עקב מצבו הרעוע של המבנה, גם בגלל התרחבות מתמדת של הסדק במבנה, אטם לא מזמן משרד הביטחון את המבנה לחלוטין בלוחות בטון. בנוסף, הקיפו את הבונקר בגדרות-תיל, כדי למנוע כניסה אליו - כביכול כדי להגן על מי שייקלעו למקום⁹. עד אז, למרות שהיה אתר מורשת גאולוגי ואתר תיירות, שקבוצות תיירים וטיילים הובאו אליו, היה המבנה הענק, שנועד ל"נברונים", מוזנח, מטונף, ושאריות לא-מכובדות של הוללות במקום כיערוהו. לפני כעשור הצעתי לעמותת "יד התותחנים", המנציחה את מורשת חת"ם, לשקם את המבנה, ולהופכו לאתר מורשת של התותחנים - אך לא היה בידיה לעשות זאת. גם המועצה האזורית לא עשתה דבר לשקם את האתר.