יום הכיפורים, החג היהודי, שאולי יותר מכל חג אחר, שומר על ייחודו והשפעתו על מי שלא פוקד את בתי הכנסת בכל ימות השנה. כולנו יכולים למצוא משמעות בערכי היום המיוחד הזה ולהתבונן בו פנימה, ולבחון את יחסינו עם עצמנו ועם כל הסובב אותנו.
אף יום בשנה לא מתחרה בשקט של יום הכיפורים. הציבור בעם ישראל מכבד את המסורת ארוכת השנים ושומר על השקט ביום היחיד והמיוחד הזה. כה רב עוצמה של השקט וכה מנוגד להמולת היום - יום, במיוחד בזמנים אלו, כך שכל אחד יכול לחוש במעין קדושה באוויר.
בליל יום הכיפורים עם התקדש החג עומד השליח ציבור ומתיר להתפלל עם העבריינים עד אחר יום הכיפורים. הכרזה זו שהיא יוצאת דופן בבית הכנסת נאמרת מאות בשנים ומתירה כביכול לקהל המתפללים "להתפלל עם העבריינים".
נוסח זה של התפילה המופיע בתפילת 'כל נדרי' נהוג לאמרו הן בקהילות אשכנז והן בקהילות ארצות המזרח, ואולם בעוד שורשיה של תפילת 'כל נדרי' עתיקים, ההיתר "להתפלל עם העבריינים" מאוחר יותר, וכנראה שראשיתו מן המאה השלוש עשרה.
לכאורה, עולה השאלה, מה לנו להתפלל עם עוברי עבירה - פושעים או עבריינים? מדוע עלינו לאפשר להם להשתתף בתפילותינו? נראה לי שהתשובה לכך מבוססת על עיקרון הערבות ההדדית "כל ישראל ערבין זה בזה" (בבלי, שבועות ל"ט, ע"א). כל זמן שיש יהודי אחד בעולם שלא יצא ידי חובתו במצווה כלשהי, מחובתנו לסייע לו בעשיית המצווה.
באמירת המילים בתפילת 'כל נדרי' שבה אנו פותחים את תפילות יום הכיפורים שבה "אנו מתירים להתפלל עם העבריינים", האמירה היא לא קלה, היא בעלת משמעות עמוקה כפי שנראה במחלוקת בין הב"ח (בית חדש) לבין האליה רבה המופיעה בשולחן ערוך אורח חיים (סימן תרי"ט).
הב"ח התקשה עם הנוסח הזה. הוא הציע תיקון לנוסח וביקש להשמיט את המילה "אנו" שבנוסח ההיתר. הוא הבהיר שאין מדובר כאן בהתרתו של נדר, ושהעבריינים נשארים עבריינים ולכן הם מחוץ לציבור, היות שהם הוציאו את עצמם מהכלל. ההתרה בעיניו היא חד-פעמית בלבד ואין בה סלחנות לעבריינות, היא אולי עצימת עין בלבד.
לא כן סובר האליה רבה לדעתו, הודעה זו של 'אנו מתירים' צריכה מעמד של שלושה - בית דין, כיוון שמדובר בהתרת נדרים ולא בגילוי דעת ולכן חשובה נוכחותם בתפילות. עדיין נותרנו עם השאלה, מדוע שנתפלל עם העבריינים? ראיתי תשובה מעניינת שמביא בעל 'שפתי חיים' על המועדים. הגמרא במסכת כריתות (דף י' ע"א): "אמר ר' חנא בר ביזנא אמר ר' שמעון חסידא: 'כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית שהרי חלבנה ריחה רע ומנאה הכתוב עם סימני הקטורת".
ר' שמעון חסידא מביא את משל הקטורת להראות לנו שריחה של הקטורת היה נעים וחזק עד שנשים ביריחו לא היו צריכות להתבשם. בין סממניה של הקטורת הייתה מצוייה החלבנה שהדיפה ריח רע, אבל ריח זה שינה את ריח הקטורת למה שהוא. נראה ממשל זה שכל מעמד התפילה עם הפושעים ועם העבריינים, אנו נזקקים להם ולתפילתם כדי לשפר את עצמנו. אנו זקוקים לנוכחותם בתעניות שלנו.
הצירוף של הפושע - העבריין לתפילתנו לא בא כמעשה נדיבות או סובלנות כלפי ה'אחר'. הצירוף שלו אתנו הוא צורך שלנו, אנו זקוקים לו. המפגש עם ה'אחר' אפילו שאני רואה בו כעבריין או פושע הוא מפגש חשוב כערך מפרה. הכללתו בתפילה היא תבלין הנדרש לתפילה כדי שתקבל את ממדי העומק של חווית התפילה - ביטוי להרמוניה הקהילתית.
