היה לי שכן, ג'וזף קראתי לו, וזאת משום חנו הרב והשרמנטיות הגברית בה נתברך. היה צעיר ברוחו ומתהלך כמו טווס. בעברו היה "ספר צמרת". גבר גבוה ורזה, פניו נאים וחלקים, שערו מסופר למשעי, מסורק בקפידה ושפם דק עיטר את שפתו העליונה, כיאה לספר. ריח אפטרשייב נעים נדף ממנו תמיד ואף אם רוב זמנו בילה בביתו, הקפיד ללבוש בגדים נקיים ומגוהצים.
ג'וזף היה נאמן למקצועו. הוא נהג לחפוף, לספר ולצבוע את שערותיה של רעייתו, פרלה, כל שלושה שבועות: "אשת ספר צריכה להיראות הכי יפה מכולן"! אמר והביט על תוצאות עבודתו בגאווה מקצועית.
פרלה, הייתה ספרדייה טהורה (ס"ט), ילידת העיר העתיקה. אישה צנועה, תמימה ונחבאת אל הכלים. ביתה נקי, ריחות בישוליה מילאו את פרוזדור הבית והעוגיות הטעימות שהכינה, נמסו בפה. הייתה נוהגת לעמוד שעות על רגליה הצבות ולגהץ כל פריט שהורידה מחבל הכביסה, החל מגרביים וכלה בווילונות.
הייתי אומרת לה: "פרלה, חולצות מגהצים, מכנסיים מגהצים, אבל גרביים ותחתונים? זה שיגעון, חבל על הרגליים והגב שלך...". פרלה, הייתה מניחה לרגע את המגהץ על קרש הגיהוץ, מביטה בי בעיני תוכחה ואומרת: "אַת רואה אותו"? ורומזת בעיניה על ג'וזף בעלה שישב ושמע קלטות של 'הגשש החיוור', "הוא מפונק ולא ילבש בגדים לא מגוהצים. כך הוא רגיל מהבית וכך לימדה אותי לעשות חמותי, זיכרונה לברכה. אז מה אַת רוצה, שאחרי חמישים שנה ויותר שאנו נשואים, פתאום אפסיק לגהץ לו? אם אפסיק לגהץ, מה יחשוב, שאני אישה לא טובה? ככה התרגלתי וככה אגהץ עד יום מותי"!
אישה בטטה
דירתי הייתה סמוכה לדירתם, ולמרות פער הגילים בינינו, נעים היה לי לשהות במחיצתם. ג'וזף אהב לספר לי על הנשים היפות שהיו לו בחייו: "בזמנו, הנשים היו הרבה יותר יפות מאשר היום", אמר ובקולו נמסך צליל נוסטלגי.
"היום, אתה לא יודע עם איזו אישה אתה יוצא. היא יכולה להיראות לך יפה, אבל כשתגיע איתה ל'מקום', היא תוריד את הריסים המלאכותיים, הפאה החלקית, את כל המייקאפ, את הקורסט (המחוך) ואלוהים יודע מה עוד... ואז, מה אתה רואה? אישה בטטה, לא יפה ולא בטיח! מה אומר לך, פעם, לא היו מתאפרים ככה כבד. לפעמים היו מוסיפים פה ושם קצת אודם, קצת פודרה..., אבל עדין. הכל היה טבעי חַבִּיבּתִּי, טבעי", אמר ג'וזף ועיניו הצטעפו מגעגועים.
אוהב 'טבע'
"בטח טבעי", נכנסה לדבריו פרלה, "אהבת את ה'טבעי' הזה, נכון"? אמרה והדליקה סיגריה. "אַל תראי אותו ככה, זקן, עד היום יש לו 'ידיים ארוכות', עד היום הוא נוגע בבחורות", אמרה ולחייה הבשרניות העלו סומק.
"זה, כמו שאת רואה אותו, היה דון ג'ואן גדול. לא תאמיני כמה תמימה הייתי אז, כשהתחתנתי אתו. הייתי רק בת שבע עשרה. למרות שהיינו נשואים, היה יוצא לבלות עם החברים שלו כל ערב וחוזר הביתה בחצות הלילה. הייתי מתעוררת ושואלת אותו: 'ג'וזף, איפה היית עד עכשיו?', היה אומר לי: 'הלכתי עם החברים שלי לחפש עוד עבודה'. הסתכלתי עליו ואמרתי לו: 'ככה אתה הולך לחפש עבודה, לבוש כמו חתן'? ובמקום לענות לי על השאלה היה אומר לי: 'תראי מה הבאתי לך, פרליטה, קחי...', ומוציא מהכיס של הז'קט שלו, חבילה עטופה בנייר ומכניס לי ביד פיתה חמה עם חלווה. 'עכשיו יצאה מן התנור', היה אומר. כך היה מפתה אותי. ואני, ילדה תמימה, לא הבנתי שהוא הולך עם החברים שלו לחפש את ה'טבע'"...
כך קרה כל לילה, עד שילדתי את שאול, הבן הבכור שלנו. אז 'נפתחו לי העיניים' ואמרתי לו: 'ג'וזף, עכשיו אתה אבא, תשב בבית ושהחברים שלך יבואו לכאן לשתות את המשקה החריף הזה שאתה כל כך אוהב. וחוץ מזה, אני כבר לא אוהבת פיתה חמה עם חלווה. אכלתי אותה מספיק לכל החיים"!
ג'וזף הביט בה בעיניים נוצצות, ספק כפיו וצחק צחוק גדול. "גבר או לא גבר"? אמר וקרץ לי בעיניו קריצה רבת משמעות. "ו'אללה, איזה חיים היו לנו פעם..." פרלה הדליקה סיגריה נוספת ואצבעותיה רטטו. ג'וזף עקב אחריה במבטו, ראה שהיא כועסת ומיד עבר לנושא אחר.
ספר צמרת
"ולמספרה שלנו, ברח' בן-יהודה, מי לא היה בא? כל המי ומי של אותם הימים: בן-גוריון היה מגיע אלינו ורק אני הייתי מספר אותו. לפעמים, כשלא היה לו זמן, הייתי הולך לדירת השרד שלו, בשדרות בן מימון, ומספר אותו שם. אשתו, לא עזבה אותנו לרגע. כל הזמן נתנה לי פקודות: 'תקצץ פה, אַל תספר אותו שם...', לא נתנה לי מנוחה. רציתי לשאול אותה: גב' פולה מי הספר בינינו, אַת או אני? אבל לא הוצאתי הגה מהפה, כי הוא, בן-גוריון, היה שומע לה כמו ילד קטן. מה שאמרה, היה קדוש! נכון פרלה"? הוא לא המתין לתשובתה והמשיך:
"וספיר, לא בא? גם הוא היה בא להסתפר אצלנו. גם אשכול ... כל הגדולים במדינה באו למספרה שלנו. היינו הספרים הכי מוכרים בעיר! היום, כל אחד, שבקושי יודע להחזיק מספריים ביד, קורא לעצמו 'ספר'.
"תראי קרידה (יקרה - בספרדית), את כבר כמעט חצי שעה כאן ואפילו לא הצעתי לך כוס תה", אמרה פרלה וקורטוב התנצלות בקולה. "את רוצה שאכין לך כוס תה עם נענע ואגיש לך בורקיטאס? הרגע הוצאתי תַּפְסִין (תבנית) מהתנור".
"פרלה, למה אַת שואלת"? נזף בה ג'וזף, "תכיני ותגישי לה בלי שאלות. על זה, הייתה אימא שלי המנוחה אומרת: 'רק האשכנזים שואלים. תמיד מקווים שהאורח יגיד: לא, תודה, שתיתי בבית לפני שבאתי אליכם'. אנחנו, הספרדים, לא שואלים שאלות, מגישים לשולחן וזהו"! פרלה זרקה בו מבט נוקב ופנתה בשקט למטבח. שמעתיה שופתת את הקומקום על אש הכיריים.
מתחת ומעל לשולחן
ג'וזף עקב אחריה בעיניו וכשהיה בטוח שהיא עסוקה, הושיט ידו מתחת לשולחן, תפס בירכי תפיסה עזה ופניו נמלאו שקיקה... הייתי כה מופתעת שהכיתיו על גב ידו והוא משך אותה בזריזות והניחה על השולחן. "תגיד לי, השתגעת? מה אתה עושה"? שאלתי נעלבת.
"הו, יש לך עור שזוף וחלק ואת נראית כל כך עסיסית...", אמר ג'וזף בשקט, שפרלה לא תשמע, ועיניו בערו בחוריהן. תאמיני לי, כשאני רואה אותך, אני מרגיש מה שהרגשתי אז..., כאילו חזרתי להיות בחור צעיר. את ממש מעוררת אותי...", כך אמר ושוב הושיט ידו מתחת לשולחן וניסה לתפוס את ירכי בשנית.
"ג'וזף, תפסיק כבר! נזפתי בו ושוב הכיתיו על גב ידו, והפעם חזק יותר. הוא משך ידו ונשך שפתו התחתונה, כאב לו והוא ליטף את גב ידו בכף ידו השנייה.
"חכה, חכה, אני עוד אספר את הכל לבנך, שאול, ולחבר שלי, זאב, שכל כך מחבב ומכבד אותך. גם אספר לפרלה, איך 'התכשיט' שלה, שכול יום היא מגהצת לו את התחתונים והגרביים, מקבל אורחים. מה שבטוח הוא, שיותר לא אבוא לבקרכם"! כך אמרתי וקמתי על רגליי בכעס.
"ששש...", היסה ג'וזף את קולי, משך בידי והושיב אותי בחבטה על כיסאי. הוא הטיל מבט מודאג לעבר המטבח, שם טרחה פרלה והניחה את הבוריקיטס הפריכים והטעימים שלה על צלחת צחורה. "שלא תעזי לספר לשאול ולזאב, את שומעת"? לחש וזקף נגדי את אצבעו. "מה את רוצה לבייש אותי"? "אז מה אתה חושב, שאם אני אישה גרושה, אתה מרשה לעצמך להתנהג אליי כאילו אני רכוש נטוש"?
"ששש..., אל תצעקי", אמר והטיל מבט דואג נוסף לעבר המטבח. "חס וחלילה מכבודך", אמר בקול מפויס ופקח את עיניו הקטנות לרווחה, "אַת רכוש נטוש? השתגעת? אַת לא רכוש נטוש, את בית משותף"!
אין מחילה!
נעצתי בו עיניים אדומות מכעס ולא הוצאתי הגה מפי, כי שמעתי את פעמיי צעדיה של פרלה ונשימתה הכבדה מאחוריי. היא נשאה בידיה מגש ועליו שלוש כוסות תה, כפיות, שלוש צלחות קטנות ושטוחות, מפיות שולחן וצלחת צחורה מלאה בבוריקיטאס זהובים וריחניים. קפצתי מיד על רגליי ונטלתי מידיה את המגש הכבד והנחתיו על השולחן.
"תודה לך, קרידה", אמרה לי פרלה בחיוך חמים שלא הגיע לעיניה המיוסרות והדליקה סיגריה נוספת. "ארזתי לך בנייר כסף כמה..., תחממי אותם מחר בבוקר ותאכלי עם הקפה". "תודה, פרלה, לא היית צריכה...", אמרתי והשפלתי את עיניי כדי שלא לראות את צערה.
היא לא הביטה לעברו של ג'וזף ולא הגישה לו מן התקרובת, כפי שהייתה נוהגת לעשות כל ימי נישואיהם. פרלה ישבה על כיסאה, מסבה לו גבה ובתנועות ידיים איטיות נטלה שלושה בוריקיטאס, הניחה אותם בצלחת קטנה והגישה לי: "לבריאות, קרידה. אני יודעת שאת אוהבת אותם".
"מהה", המהמתי לאות אישור, נטלתי אחד מהצלחת ונעצתי בו את שיניי. "הו, פרלה, איזה טעם מיוחד יש להם..., אין, אין אף אחת שתגיע לרמה שלך...", אמרתי תוך כדי אכילה, מנידה ראשי מצד לצד בתענוג. פרלה הביטה בי והסמיקה מנחת: "נו, היית צריכה לטעום את הבוריקיטאס של אמי המנוחה. היא ב א מ ת ידעה להכין אותם כמו שצריך". אחר כך לקחת מהמגש כוס תה ודחפה אותה לידי. "תשתי לפני שיתקרר. התה טעים כשהוא חם", אמרה ונטלה שני בוריקיטאס בצלחת נוספת, עבורה.
העפתי מבט חטוף לעברו של ג'וזף. עיניו היו כבויות. הוא ישב חיוור ונשכח ולא הושיט ידו לקחת מן התקרובת שעל השולחן, כי ידע שהיא לא עבורו ושכוס התה הנוספת והצלחת, הוגשו רק למראית עין כדי שלא לביישו. עיניו דבקו בתחינה בעורפה של פרלה, כאילו ביקש לומר לה "סליחה". הייתה זו שיחה אילמת בין השניים, שאפילו שיחת החולין בין שתינו לא החניקה את קולה. גו'זף הבין, שפרלה שמעה את השיחה בינינו, אך הפעם, בשונה מפעמים רבות אחרות בחייה - לא סלחה לו!
