"שלושה שאכלו ביום הכיפורים"

אני ספק, אם פרומיל אחד מהעוברים ושבים ברחוב פרישמן בעיר תל אביב, יודעים, שמדובר בסופר, שאחת מיצירותיו הגדולות מתייחסת לסיפור "שלושה שאכלו ביום הכיפורים". הסיפור הופיע לראשונה בוורשה בחוברת בשם "אותיות פורחות" בשנת 1892. יותר מאוחר הסיפור ראה אור בכל כתבי פרישמן בשנת תרפ"ט (1929). כן יצא הסיפור לאור במבחר "שירים וסיפורים" לתלמידי בתי הספר בישראל בהוצאת "דביר". הטרגדיה היא שכיום אף לא יצירה אחת של פרישמן נלמדת בתוכנית הלימודים בספרות בבתי הספר במדינת ישראל. היו שנים רבות שיצירות של הסופר פרישמן היו יצירות חובה בתוכנית הלימודים לבגרות בספרות עברית. וכיום אין ספרות ואין פרישמן. אני אישית לימדתי את הסיפור הזה בתוכנית הלימודים בספרות עברית לקראת בחינות הבגרות ב"תיכון צה"ל". הסיפור מגולל אמת היסטורית כאובה על מיפת כולרה, שהשתוללה בפולין בשנת 1848. פרישמן, למרות שלא נולד בשנת 1848, מוצג בסיפור כילד, שהיה עד ראייה לאירועים שהתרחשו בבית הכנסת הגדול ביום הכיפורים הקדוש. הסיפור מתמקד סביב הנושא, שהחיים הם מעל לכל. וכשקיימת מגיפת כולרה, האוכלת ללא רחם בני אדם, יש להילחם בה בכלים שידועים. וחובה כל יום להרבות בשתיית מים רתוחים ואכילה. וביום הכיפורים הקדוש קיימת התלבטות קשה מנשוא, בה הכריע הרב, שהחיים הם מעל לכל ופיקוח נפש דוחה הכל, דוחה את האיסור של אכילה ושל שתיה ביום הכיפורים. פרישמן מתאר במלוא הדרו את הרב ישראל ליפקין מסלנט, שכתוצאה מפיקוח נפש וכתוצאה מדרישת המחוקק בספר דברים ד', ט"ו: "וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשׁוֹתֵיכֶם" מתיר לעצמו לעלות על הבמה במרכז בית הכנסת ולדרוש בהחלטיות רבה מכל הקהל, שהתכנס לתפילה בבית הכנסת - לאכול ולשתות ביום הכיפורים. הוא עוד הקדים טרם כניסת יום הצום לפרסם מודעות רבות בכל רחבי העיר, בהן ציין כי בימי מגיפת הכולרה חובה על כל אדם להרבות בשתייה מרובה של מים רתוחים ואסור לו לא לאכול. אי-אכילה ושתייה מסכנת את החיים.

אכילה ושתייה מרובה הן חלק מהתמודדות עם מגיפת הכולרה, שהרופאים הם די חסרי אונים נגדה. חסרי אונים נגד מגיפה המפילה כל יום אלפי חללים. בדיעבד הוכח ששתיית מים רתוחים רבים ואכילה היוו חלק משמעותי בהצלחת ההתמודדות עם הנגע האימתני של המחלה, ששנת 1848 הייתה חסרת אונים כלפיה, כשם ששנת 2020 היא די חסרת אונים לנוכח מציאות מכאיבה, שאלפים מצטרפים מדי יום למדווי המחלה-מגיפה. זה היה מעמד קשה לרב ישראל ליפקין מסלנט לעלות על הבמה בבית הכנסת במהלך יום הכיפורים כדי לקדש על היין, לברך על שתי פרוסות עוגה לאכול ולשתות בפני כל הקהל. זה היה מעמד קשה לרב לעמוד על הבמה בבית הכנסת אל מול כל הקהל ולבקש לעשות כמוהו, כי כיום ישנה מגיפה, האוכלת בני אדם. נגד המגיפה נאבקים, כשפיקוח נפש דוחה הכל, דוחה גם את יום הכיפורים. זה היה מעמד מאוד קשה לרב ישראל ליפקין מסלנט לומר ביום הכיפורים בבית הכנסת בשנת 1848, כשמגיפת הכולרה המשתוללת ממיתה "לקצר בפיוטים, ללכת לטייל ברוח בחוצות העיר ומחוצה לה בחיק הטבע באוויר הפתוח, לא להתענות ולהושיע איש את רעהו בכסף ובעצה". חסרים לעם ישראל בכל מחנותיו דמויות כמו הרב ישראל ליפקין מסלנט, הרב שדרש מהמתפללים בבית הכנסת לא להצטופף בו, דרש לצאת לאוויר הפתוח ושם להתפלל. לא להתקהל בצפיפות. הבה כולנו נשמע היום בשנת 2020 לקול משנת 1848 - קולו של הרב ישראל ליפקין מסלנט. והערה אחרונה, החזירו את הסופר פרישמן לתוכנית הלימודים בבתי הספר. 99% מאזרחי רוסיה, העוברים ברחוב צ'כוב במוסקבה, יודעים במי מדובר. 99.9% מאזרחי ישראל, העוברים ברחוב פרישמן בתל אביב, אינם יודעים במי מדובר. והלוואי ואני טועה. ושוב, הלוואי ואני טועה!!!