כשהיינו ילדים. מראש השנה עד יום הכיפורים, חששנו לחיינו. האם הספיקו תפילותינו בראש השנה? האם המעשים הטובים בעשרת ימי התשובה יצליחו להסיר את רוע הגזרה ונמשיך לחיות, להיות בריאים? להצליח בלימודים? פחדנו מהקב"ה שעובד קשה ומניח הכל על המשקל, "כי הוא מוֹכִיחַ וְיוֹדֵעַ וָעֵד וְכוֹתֵב וְחוֹתֵם/ וְסוֹפֵר וּמוֹנֶה". ואת הדין גוזר. קיוויתי שהוא לא טועה!!! לא עברה שעה שבה הפסקתי לעשות חשבון נפש ובדקתי את עצמי.
כל השנה השתדלתי להיות טובה. אני מרגישה, שהטוב בי מוטבע (אפילו דודה שלי, שהייתה בהריון, אמרה לאמי, שהיא מייחלת, שתלד בת, שתהיה כמותי!), ואולי בכל זאת אני לא מודעת לאיזה חטא, שעליו את הדין אצטרך לתת? שאלתי את עצמי, מה יכול להיחשב כמעשה טוב. האם העזרה הצמודה לאמי? האם מילוי המקום של אבי, המורה, שהוא לא בבית כל השבוע, והעזרה לאחיי בשיעורים מוטלת על כתפי? האם גם אלה ייחשבו לי כמעשים טובים? מקווה, שבבואו להחליט: "מי יחיה ומי ימות/מי בקיצו ומי שאינו בקיצו" יעניק הקב"ה, למשפחתי ולי, חיים, כדי שנגדל וחלומות נגשים!
יום לפני ערב יום הכיפורים, הלכתי עם אבא לאטליז לקנות עופות לכפרות, ולא נדדתי בין הלולים השונים, שבהם גידלו מטילות, שם הייתי קונה בהם בכל יום חמישי תרנגולת זקנה לשבת. לזכרים, קנינו תרנגולים, לבנות, תרנגולות. אבא היה מסובב תרנגול/ת סביב ראשנו והיה אומר "זו חליפתך, זו תמורתך, זו כפרתך. זו התרנגול/ת תלך לשחיטה ואת תלכ/י לחיים טובים ולשלום". על מלים האלו, הוא חזר 3 פעמים. אחרי שאבא עשה לנו כפרות, לקחנו אותם לשוחט. והשוחט שחט! הן צרחו ופרפרו עד שיצאה נשמתן. הבאנו אותן הביתה אחרי שמתו במקומנו. ישבנו במרפסת, הנחנו את התרנגולות בגיגית, מרטנו את נוצותיהן, כדי שלא יתפזרו, ואמא הכניסה את הנוצות לציפית ועשתה מהן כרית.
מאחר שהיינו צריכים לקנות מספר רב של עופות, תשע, כמספר הנפשות, וזה היה מוזגם, יקר ומיותר, לא עשו כפרות לכולם. אימא על הכפרה שלה ויתרה! לילדים, שלא עשו להם כפרות בערב יום הכיפורים, הבטיחו לעשות להם בימים רגילים. לרוב ההבטחה נשכחה ולא כולם זכו לכפרה, והם לא מחו ושום דבר לא קרה... נדמה לי שפדו אותם במעות.
הייתה גם בעיה לאחסן בהקפאה כמות גדולה של בשר עוף במקרר הקטן, שהיה לנו אז. אימא הייתה חייבת לבשל את בשר העופות מהר לפני שיתקלקל. חתכה והכשירה ובישלה את הסעודה המפסקת, בנדיבות רבה של פעם בשנה. וזו הייתה הזדמנות לטעום גם שוק גם כבד, שבמשך השנה, לא כולנו זכינו בהם להתכבד.
חטאים ביום כיפור
אחרי שעשו לי כפרה, הרגשתי טהורה. חפה מכל עבירה. האמנתי שאחיה ולא אמות, כי התרנגולת המסכנה, תהייה חליפתי, תמורתי, כפרתי. היא נשחטה במקומי, ולי יהיו חיים טובים ושלום. כילדה, המשאלה שלי הייתה, שאצליח להיות תלמידה טובה ובת יותר טובה ושהוריי יחיו ויהיו בריאים ושלא יהיו ביניהם ריבים, ושיהיה לנו, כמו שאמא, אומרה, "לחם לאכול ובגד ללבוש".
חיכיתי ליום שבו אהיה בת שתים עשרה, ואתחיל לצום. עבורי זה היה משהו עצום. רציתי להרגיש גדולה, אחראית לגורלה... אך באותו ערב יום כיפור, שבו הייתי חייבת לצום, חליתי! בדרך כלל, כשהייתי חולה, הלכתי לבד לרופא, אך הפעם, אבא לקח אותי, כי הרגשתי רע ואבא היה בחופשה. הרופא מצא שיש לי חום ודלקת גרון ונתן לי אנטיביוטיקה ואסר עלי לצום! הרגשתי שחרב עלי היקום! אבא אמר, שהתרנגולת שהלכה לכפרות, מתה, וזה משחרר אותי מצום, והוא הוסיף ואמר, שהוא מוכן לשאת עליו את כל חטאיי, והוא מבטיח לי שאֲקָנֶה, ובשנה הבאה לצום אזכה. שכבתי חולה ומיוסרת, מהחום הגבוה ומכאבי הגרון, וגם מזה, שלא אוכל לספר לחברותיי, שהצלחתי לעבור את הצום בשלום!
בערב החג, אבא עשה קידוש, ברך על היין, נתן לכל אחד לגימה מהגביע, נישקנו את ידיו וביקשנו ממנו "סליחה" וגם מאמא. אכלנו ארוחה עתירת חלבון, שבדרך כלל לא באה בחשבון, שאמא עמלה עליה והכינה. התחיל הצום! אבא לבוש חולצה ומכנסים לבנים, נראה כמו מלאך, גם אני לבשתי שמלה לבנה והלכתי אתו ועם אחי הבכור לבית הכנסת. שמעתי את תפילת "כל נדרי", ואת "אל נורא עלילה, המציא לנו מחילה..." ומשלי התפללתי עוד תפילה... הרגשנו מזוככים וטהורים וכלל לא רעבים! מתחילה הספירה לאחור עד לסיום הצום...
רוב הנערים מהשכונה, צעדו למרכז רמתיים, שם עובר כביש ראשי. רק פעם אחת הלכתי לשם בערב החג. הייתי המומה, איך על כל מכונית שעברה, יידו אבנים, וזה בעיניי נראה נורא להדהים! לגרום נזק לאחרים ולעשות ביום כיפור חטאים? בשביל מה הם צמים??? יותר לא צעדתי למרכז המושבה, העדפתי ללכת לחברה.
ביום הכיפורים, ריח הגויבות הכה באפי וכמעט לידי חטא אותי הביא... והחברות שלי היו מתווכחות, אם להריח, משמעו לאכול, ואולי כל הצום לא שווה כלום... מה אעשה אם בחצר ביתנו צומח עץ גויבות, שריחו מופץ למרחוק??? האם זו עבירה על החוק??? גם על צחצוח שיניים ביום כיפור, היה ויכוח, אם זה מותר או אסור, וזה גרם לי לבלבול. הילדים המציאו כל מיני חוקים, שבשום מקום לא כתובים. חיפשו דרך לקנטר ולהראות, שמה שלא נעשה, הצום אינו צום...
חלב שקדים עם הל
ביום הכיפורים עצמו, בחלק מהזמן הלכתי עם אבא לבית הכנסת להתפלל. אם לבית כנסת אף פעם לא באה, כי תמיד כאב לה הראש מהצום והיא לא רצתה לשבת לרכל בעזרת הנשים ולהפריע למתפללים. ככול שבגרתי, עקבתי אחרי התפילות והמזמורים שאהבתי וביקשתי, שהשם יסלח לכולם ולא ינטוש את צאן מרעיתו. הצום היה קשה! לא היה לי פשוט לצום, והוא היה מאוד חשוב. בכל שנה השתנו המשאלות ונוספו עוד תפילות. לא פעם התעלפתי, או הייתי על סף עילפון, ולא רציתי לשבור את הצום, כדי לא להיראות חלשה כשחברותיי צמות, סובלות ומתגברות. חשוב היה לי להצליח לעבור את הצום בשלום... רציתי להיות כמו כולן, שלא יטילו בי דופי ויאמרו שאין לי אופי!
צום אחד, שאיני שוכחת עד היום, היה לפני חמישים ושתים שנים. הייתי בת עשרים, סטודנטית. סיימתי שנה א', ועדיין לא היה לי חבר. צמתי כרגיל! הלכתי לבית הכנסת להתפלל, שאצליח בלימודים וגם שאזכה השנה למצוא זיווג, כי אין לי כוונה להישאר רווקה זקנה. הצום היה קשה. לקראת הסוף, התעלפתי!! אימא הכינה חלב שקדים חם עם הֵל, והשקת אותי וכולם גם שתו. התאוששתי! אכלנו לאט-לאט את ארוחת שבירת הצום והכול עבר בשלום.
לאחר הארוחה, חברתי הטובה, הזמינה אותי לביתה, שם חיכתה לי הפתעה!!! הלכתי אליה, ובסלון ביתה ישב בחור גבוה, עם בלורית, עיניים ירוקות, ממש עלם חן. מסתבר, שהוא חבר של חברהּ. היא הכירה בינינו. נוצר קשר. זה היה אותו עלם, שעליו חלמתי והתפללתי וראיתי בדמיוני! כעבור חברות של שנתיים, לאחר שסיימתי את התואר הראשון, התחתנו והקמנו בית בישראל, ואנו חיים ביחד עד היום. תפילה שבאותו יום נקלטה...
היום הכפרות הולכות ונעלמות, במקומן, משתדלים לעשות מעשים טובים, ולתת תרומות. הילדים לא רואים יותר תרנגולות שחוטות ומפרפרות, ולא יודעים ששמיכות פוך וכריות ממולאות בנוצות של אווזים ותרנגולות, וכבר לא מוכרים עופות חיים, לא בלולים ולא אצל הקצבים, והמטילות הזקנות, שבעבר שמשו למאכל, או לתעשיית הבשר, ליצור נקניק וכל השאר, בשרן המצומק והדל, לא ראוי למאכל אדם. והן מומתות ומושמדות...
והעופות והשניצלים, שאנו אוכלים, הם בעצם תרנגולות שנשחטו ונמרטו ונחתכו במשחטה ול"סופר" ולאטליז הם מגיעים, בלי ראש ובלי רגלים ובלי גרוגרת, לחלקים שונים כל תרנגולת מבותרת, ומבקשים מהקצב שיסיר את העור והשומן, שהיום אף עני או אביון לא בא לאסוף אותם חינם, והם לא עולים על שום שולחן. בילדותי אכלנו את כל החלקים, שהיום זורקים, ואמא בישלה מהם מעדנים.
מחלה קשה
והאווירה של ערב יום הכיפורים, מאז, עברה ונגמרה, ומנהגים ישנים, פנים חדשות לובשים והישנים הולכים ונעלמים. רבים הולכים לבתי הכנסת בערב החג ובחג, גם לא דתיים. אומנם הכבישים ריקים ממכוניות, אך רוכבי האופניים, ילדים ומבוגרים, גומאים מרחקים. ואצלי עולים ניחוחות של ימים אחרים, הרבה יותר תמימים. ריח של גויאבות, משב רוח צונן, חשבון נפש, הורים, ילדות, חברות והרבה משאלות...
מלחמת יום הכיפורים, שפרצה ב-1973 ביום הקדוש, תפסה אותנו במהלך הצום, ולפני שבעלי שבר את הצום, הוא גויס למלחמה הנוראה, שמחיר גבוה גבתה. מאז משהו מהקדושה של יום הכיפורים נהרס. וכל אחד שואל, איך בזמן שכל העם מתקדש ומתפלל ומשבח את האל הרחום והרחמן, ומבקש ממנו סליחה ומחילה, לפני הנעילה, הוא נאלם, לא שומע ולא שועה לתפילה, ואסון על עמו גוזר???
והשנה, אנו תחת מתקפה של מחלה קשה ואיומה, שמטילה אימה. שמו אותנו ב"סגר", כדי לתפוס מחסה מהקורונה הארורה: אסור להתפלל בציבור בבית הכנסת והוא סגור.. לא נפגש עם חברים ליד בית הכנסת, לא נראה ספרי תורה, לא נשמע "קול נדרי" ו"חטאנו לפניך", לא נשמע תקיעת השופר, שתעלה את תפילותינו השמימה. כל אחד בביתו יתפלל, שהמחלה הזו תלך לעזאזל. ושהציבור בכללים יפסיק לזלזל. וצריך לנסח תפילה חדשה, שהשם יסיר את המגיפה, ולא ישתמש בה כעונש על מעשים רעים, או על סתם אנשים לא אשמים. והזמנים קשים!!!
והלוואי ויסיר מעלינו את רוע הגזרה, וידביר את הקורונה ונחזור לחיות כרגיל, בלי הגבלות ובלי סגר ועם חיבוק גדול לכל האוהבים, הילדים והנכדים.
