"ויעבור ה' על פניו ויקרא". ראשים עטופים בטליתות צחורות, הפה יבש, העיניים עצומות, הגוף מתנועע בהתלהבות או שמא בחרדת קודש, דממה, ציפור לא צייצה זבוב לא זמזם, הלמות הלב נשמעו, קול החזן העמוק הפר את הדממה ועוד רגע קט קול השופר ההולך וגדל. הם יוצאים במהירות אחד אחרי השני, שותקים, חלקם מותירים הטליתות על מסעד הכיסא כמו מבטיחים, עוד רגע נחזור להמשיך את תפילת היום הקדוש, חלקם יוצאים בפסיעות גסות, ממהרים אל הלא נודע, מביטים מבט חטוף לאחור, חלקם לוחשים על אוזנו של אבא, השכן הקרוב אליהם, כממתיקי סוד, יוצאים במהירות, קלי רגליים. חלקם כמו זקנה קפצה עליהם, רגליהם כבדות, הטלית עדיין עוטפת את ראשיהם, יוצאים ראשם מורכן מהורהרים, דוממים. בית הכנסת מתרוקן מהצעירים,
בעזרת הנשים המולה, יפה טופחת בידה על ידה, פנינה מפליטה אנחה, אסתר ממשיכה להתפלל, עיניה ברכות בחשבון, שרה מרגיעה את מסעוד שכבר עומד על מפתן הבית, טרנזיסטור קטן צמוד לאוזנו, טליתו עליו ופניו הלם ותדהמה. מארי מליטה ידיה על ראשה. השקט שהיה בבית הכנסת הופר, הלחישות התגברו, קול החזן נסדק, הרב דפק חלושות על התיבה", ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזרה". מלחמה.
בן תשע הייתי אז, ילד נרגש עם בגדי לבן, נעלי יגואר שחורות מבריקות, תספורת חדשה, עומד לצד אבא עם שאר האחים, ממלאים שורה בבית הכנסת" היכל הארבעה" בבית שאןן. אבא נשאר להתפלל ואחיי הגדולים יצאו בזה אחר זה, בשקט, ממהרים. לאן? לא ידעתי. משבוששו לחזור הלכתי לראות את שלום אחיי. בבית ראיתי את אימא עומדת חסרת אונים, מנסה לשכנע את האחים,ילדיה, לאכול מהחמין הענק שהכינה לפתיחת הצום ומהעופות שעל הפלטה, כל אחד מהשלושה עסוק היה במילוי התרמיל הצבאי והתיק הנלווה, מסרבים לפתוח את הצום, צום היום הקדוש.
עמדתי בצד, ליד אימא הדואגת ועיניה תרות אחר שלושת החיילים, הרחתי ושאפתי לקרבי את התפוח שציפורן קטנה הייתה נעוצה בו מפיצה ניחוחותיה להקלה על הצום. החיילים מוכנים, נשיקה לאימא, יוצאים ברגל בטוחה, והלב של אימא מפרפר מרעד ומהתרגשות. כל כך מפרפר עד ששמעתי את האנחות שבקעו ממנו כשהלכתי אחריהם בדרכם להיפרד מאבא שנותר בבית הכנסת. אבא ליווה אותם עם המחזור הכחול והטלית הלבנה עד לתחנת האיסוף. בית הכנסת נסגר, איש איש לביתו, למחשבותיו, לדאגותיו, למלחמה.
השלושה יצאו לחזית ואני ילד בן תשע החלפתי את תפילת 'הנעילה' בשיר שהשלושה וכולנו למדנו מאבא שהיה לוחם בחטיבת 'גבעתי' ובאחד הימים בחר ללמד אותנו את השיר הבא, שעד היום לא מצאתי לו מקור". אזעקות יריות דם כמים, החיילים הולכים לחזית, לאימהות נסגרות העיניים, כי הן יודעות, יוצאים לחזית. חייל עברי זקוף קומה צועד קדימה והוא צועק: חבקיני אימא, דם כמים באש ובמים כי כך רצה הגורל, חבקיני אימא, חבקיני אימא, כי זו הפעם האחרונה, כי מחר אני יוצא לקרב ומי יודע אם משם אשוב, מה נעים לי בחיקך לשכב ולהיות צמוד לגוף".
חזרנו הביתה, השתיקה בכתה בקול, האלם רעד בלי הפסק, ההס השתלט על כל חדרי הבית. אבא המשיך להתפלל, אימא ניסתה להיות חזקה, עיניה מעיינות של דמע המבקשות להתפרץ ונבלמות בקרב איתנים פנימי. חיכיתי כבר שהצום יסתיים, זהו הצום הראשון שצמתי מתחילתו ועד סופו, ממתין למילות החיזוק של אבא ואימא, לטפיחות על השכם של אחיי, גאה בעצמי, ואז נשמעה אזעקה עולה ויורדת, מקפיאה, מלחמה.
