באחת הכתבות על מלחמת יום הכיפורים נכתב: "בדרום (12 אוקטובר 1973 ) המצב נראה חמור מאוד, ברמה של סכנה קיומית". זה כמובן לא נכון, כי בתאריך זה כבר הדפנו את הסורים מרמת הגולן ובדרום צה"ל כבר התארגן להגנה עם מספיק כוחות ולרגע לא נשקפה סכנה קיומית למדינה. אך הקביעה הזאת של סכנה קיומית רווחת בספרות ובתקשורת, וחוזרת ונשנית. לדעתי הגורם המרכזי לכך היה משה דיין שמהיום השני למלחמה התחיל לדבר על "חורבן בית שלישי", כלומר מדינת ישראל, איבד את בטחונו העצמי ואמונתו בכוחו של עם ישראל.
הדברים הגיעו עד כך שב-9 אוקטובר גולדה מאיר החליטה שלא הוא יופיע במסיבת עיתונאים, לראשונה בפני עם ישראל והעולם, אלא האלוף (מיל) אהרון יריב. את ההופעה הזאת צריכות רשתות הטלוויזיה לחזור ולהציג כל שנה. אלו דברים שחסרים לנו גם כיום. יריב הציג לעם את המצב כמו שהוא, ללא כחל וסרק, אך ידע להפיח תקווה ולהנחיל אמונה. גולדה שלחה לו פתק: "אין לי ספק שננצח גם במבחן זה".
אצל דיין ואצל מרבית הקצונה של צה"ל וההנהגה המדינית-ביטחונית, התנפצה תפיסת עולם שלמה בימים הראשונים של המלחמה, פרדיגמות שלמות של אמונות יסוד התרסקו. היו רבים שלא הצליחו להתאושש מכך. היו כאלו, וזה מזלנו, שהצליחו להתאושש ולגבש לעצמם פרדיגמות חדשות על האויב, על המצב ועל האסטרטגיה הנדרשת.
במאמר זה אני מעוניין להמחיש מניסיון אישי את אחת מהפרדיגמות הללו שהתנפצו. זה היה באביב 1972. בפיקוד צפון נערך תרגיל מפקדות גדול שנועד לבחון את התוכנית המבצעית ההתקפית של הפיקוד. דומני שקראו לה "זאב ערבות". אלוף הפיקוד הוא מוטה גור. מנהל התרגיל הוא ראש מחלקת ההדרכה במטכ"ל, האלוף יצחק חופי (חקה). תפקידי אותו זמן היה ראש המדור הצבאי הסורי (והעירקי והלבנוני) באמ"ן מחקר. במנהלת התרגיל הייתי הקמ"ן של חקה. אחרי יומיים של תרגילים באוגדות ובחטיבות, התחיל התרגיל הפיקודי ההתקפי.
עוצמת השריון
והנה, אחרי יום אחד של זמן אמת (לא זמן תרגילי) אחת האוגדות מדווחת שאגפה את העיר דמשק מצד מערב, אך נתקלה בתעלות מים רבות ועמוקות, ואין לה נתונים על התעלות ואם הטנקים יכולים לעבור אותן. הייתה זאת הע'וטה הידועה של דמשק. מוטה הביט לעבר קצין השטח של פיקוד צפון, אך זה ענה לו: "דמשק אינה באחריות המחקרית שלנו, אלא של ענף השטח של אמ"ן מחקר. זה אמ"ן לא אנחנו". מוטה הפנה מבטו אלי. אני מאמ"ן מחקר. הוא הכיר אותי היטב מהימים שהיה מח"ט שלי בגולני. שתקתי. לא ידעתי. התביישתי, אך אמרתי: "האלוף, אני לא יודע. אפשר לברר". מוטה סימן לי בידו, יצאתי מהאולם, חזרתי עם תשובה.
התרגיל נגמר, בדרך לתל אביב ייסרתי את עצמי איך זה לא ידעתי דבר על הע'וטה, נווה המדבר של העיר דמשק. אבל, לרגע אחד לא עצרתי לשאול את עצמי את השאלה הפשוטה לכאורה: איך זה הצליחה אוגדת הטנקים שלנו להגיע לסביבת העיר דמשק אחרי יום לחימה אחד? היא הייתה צריכה להבקיע מערך מבוצר של דיביזיה חי"ר סורית, עם כמה תעלות נ"ט, עם שדות מוקשים רבים,למעלה ממאה כלי נ"ט (והכל רק בגזרת ההבקעה שלה), ועם כמעט 200 טנקים וכמובן ארטילריה רבה. ואחרי שהצליחה לעבור את כל שלושת קווי ההגנה של הדיביזיה, להיכנס לקרב שריון בשריון עם דיביזיה שריון סורית רעננה המגובה בארטילריה רבה.
כן, היא הצליחה כי זאת הייתה הפרדיגמה על עוצמת השריון האימתני שלנו, שחיל-האוויר המופלא מסייע לו, מול הצבאות הערבים, הסורי והמצרי, שניתן לחתוך בהם כמו סכין בחמאה. והאם בכלל הם מסוגלים לצלוח את תעלת סואץ? כן, הם צלחו, וכמעט הצליחו לכבוש את רמת הגולן!
