יש ראשי ממשלה בריטים הזוכים לבחור את הנושא איתם מזוהה ממשלתם, אבל לעיתים קרובות הנושא "בוחר" אותם. משבר סואץ בחר את אנתוני אידן, ומשבר הליש"ט – את הרולד וילסון. 9/11 בחר את טוני בלייר, והמשבר הפיננסי – את דייוויד קמרון. כעת הקורונה בחרה את בוריס ג'ונסון.
ג'ונסון, אשר חלה בקורונה בגל הראשון, אמר בשבוע שעבר שהוא ממשיך לסבול מתוצאותיה. אין ספק שממשלתו תסבול גם היא לאורך זמן מתוצאות הנגיף, כותב דניאל פינקלשטיין, בעל טור בכיר בטיימס הלונדוני. ג'ונסון עדיין מקווה שבתחילת 2021 הסיוט ייגמר, יהיה חיסון, כולנו נחזור לעבודה והוא יוכל לדבר על משהו אחר. הוא צדק כאשר אמר לצד זאת, שבריטניה לא תחזור לשגרה מלאה בשנים הקרובות. ג'ונסון היה פחות ריאלי כאשר ניסה לתאר את הקורונה כזריקת מרץ לאג'נדה שלו וכאירוע שהכשיר את הקרקע לשינויים משמעותיים.
בריטניה קיבלה מכה כלכלית וחברתית חסרת תקדים. תופעות הלוואי שלה ישלטו ביתרת הקדנציה של ג'ונסון, וידחקו לשוליים את השחרור/הפיאסקו/ההזדמנות/האסון של הברקזיט. תוצאה ברורה של סגירת המדינה לשנה תהיה, שהבריטים לא יוכלו להרשות לעצמם את מה שעשו בעבר. זה נכון לכל משק בית וזה נכון לממשלה. בריטניה תסבול שוב מגרעון עמוק, לאחר שנים בהן עמלה להקטין אותו.
בטווח הקצר זו אינה בעיה. הדבר הנכון הוא ללוות אפילו יותר, כדי להזרים סיוע לפעילות הכלכלית. כל עוד אין המדובר בהתחייבויות לטווח ארוך בהן לא ניתן לעמוד, נטילת ההלוואות היא הגיונית. אבל זה לא יכול להימשך לנצח. מעבר לטווח הקצר, קיימים חילוקי דעות בממשלה ובמפלגה השמרנית בין משרד האוצר, תומכי הברקזיט ו"עקומת לאפר".
עמדת האוצר היא, שבסופו של דבר יהיה צורך לאזן את הספרים ולהבטיח שיש לבריטניה מספיק כסף לעמוד בהתחייבויותיה – ובהתחשב בירידה הצפויה בהכנסות ממיסים, הדבר יחייב החלטות קשות. דעה זו אינה מקובלת על הכל בלשכת ראש הממשלה, משום שהיא מחייבת להתייחס ברצינות לתחזיות כלכליות שהכזיבו בעבר. תומכי הברקזיט אומרים, כי לא ניתן להסתמך על תחזיות של מומחים כבסיס למדיניות ממשלתית.
"עקומת לאפר" זוכה להעדפה מצד ג'ונסון ורבים מהשמרנים בפרלמנט. הכלכלן ארט לאפר ציין, כי אם שיעור המס יהיה אפס – ההכנסות יהיו אפס. אבל אם שיעור המס יהיה 100%, גם אז ההכנסות יהיו אפס, כי איש לא יטרח להרוויח. בנקודה מסוימת, העלאת שיעור המס מורידה את ההכנסות. התומכים בגישה זו אומרים, שכדי להעלות את הכנסות המדינה – יש להפחית את שיעור המס.
שתי הגישות לקויות, מדגיש פינקלשטיין. תחזית עלולה להיות פסימית מדי, אבל גם אופטימית מדי. ואין לאיש מושג היכן צריך להיות שיעור המס בבריטניה ממוקם על "עקומת לאפר", והאם יש רק עקומה אחת שנכונה לכל סוגי המס. זה פשוט נשמע בלתי סביר, שכדי לגייס כסף – צריך להוריד את המיסים. לכן, עמדתו של משרד האוצר – צריך להזרים כסף, אבל בהמשך לקנות רק מה שחיוני – היא ההגיונית. אך כדי ליישם אותה, יהיה על השר רישי סונאק להתמודד עם שתי התלבטויות.
האחת היא בין הורדת הגרעון באמצעות שליטה בהוצאות לבין הורדתו באמצעות העלאת מיסים. הגישה השמרנית המסורתית היא להתחיל בצד ההוצאות, אך יהיה קשה לעשות זאת לאור ההתפתחויות בעשור האחרון. אבל בכל מקרה, הממשלה הזאת לא תנקוט בגישה השמרנית המסורתית, כי מצביעיה אינם כאלה והעומד בראשה אינו כזה. היא בחרה להיות מפלגה שמוציאה כסף; הבעיה היא להכיר במשמעות: הצורך להעלות מיסים.
מה שמוביל להתלבטות השנייה: העיתוי. הדבר הנכון לעשות כרגע הוא להמשיך להזרים כסף למשק. אבל אם סונאק יתמוך בתוכניות ההוצאות של ג'ונסון מבלי לדרוש במקביל תמיכה בהעלאת המיסים, הוא לעולם לא יוכל להעלות את המיסים. מי שעקב ולו במעט אחרי הקריירה של ג'ונסון יודע, שאסור להעניק לו אפילו את הוויתור הקטן ביותר היום תמורת תשלום מחר. סונאק חייב לדרוש עכשיו הסכמה על העלאת מיסים עתידית, קובע פינקלשטיין.
