הם ניצבים בחזית, חוטפים ארטילריה בלתי פוסקת ממארבים מתוכננים, ממטעני צד המונחים בגלוי בצדי הדרכים, בסמוי מאחריי חומה או צמח מוגן, חשופים בצריח. הם מסתערים בעוז, בעוצמה, בלהט, לבצע משימתם. כך חינכו אותם, זו המורשת עליה גדלו. הם נופלים מעת לעת למלכודות, לבורות שנחפרו במיוחד עבורם, בולעים פיתיונות, סופגים, מותקפים, מבוזים, הודפים, מוכים, מבליגים, נושכים שפתיים, נשימתם מואצת לא רק בגלל המסכה שעל פניהם. רודפים, עוצרים, הכל, אבל הכל לעיני שמונה מיליון וחצי עיתונאים מטעם עצמם, צלמים מבצעיים, שופטים, חורצי דין, מקבעי תודעה, אין אוויר. לוחמי האש, כחולי המדים נאבקים מול אש שלשונותיה מבקשות לחרוך אותם, לשונות של זעם במגזרים השונים בחברה הישראלית.
השוטרים אינם מבקשים שתכתירו אותם כגיבורי השעה, אינם מצפים למחיאות כפיים, לשירה אדירה ואוהבת ממול לתחנות המשטרה, להשאת משואות ביום העצמאות. לחיבוק, להוקרה והערכה, על-אף שכמו הרופאים והאחיות השומרים על חיינו, השוטרים, בתנאים לא סטריליים, ללא חליפות מגן, עם זמבורות ומצלמות כחלק מרעשי הרקע, שומרים על הזכות שלנו כדי שיהיה בשביל מה לחיות, מגנים כפשוטה של מילה על הסדר הציבורי, מאפשרים שיגרת חיים ובה שלל הפגנות, מחאות, עצרות, כינוסים.
בחודשים האחרונים נוצר קונצנזוס מעוות, קונצנזוס שנאה ומפגני איבה נגד השוטרים השומרים על המדינה הזו. לא בגבולות, כי אם בליבה פנימה. השוטרים אינם מלאכים. הם חיים כאן, בארץ. אין להם יום ואין להם לילה, אין יום חול ואין חג, מועד ושבת, כל הזמן הם בחזית נכונים לכל אירוע, לכל פעילות, לכל אתגר.
רובם המכריע של השוטרים עומדים בכבוד אל מול המציאות המורכבת והקשה אשר דורשת מהם יכולת תגובה מהירה, לצד יכולת הכלה מרובה, גם כשמקללים, מנאצים, מחרפים ומגדפים את השוטרים, את אמותיהם ואבותיהם, גם כשמאשימים אותם כממשיכי דרכם של צוררי ישראל, הם עדיין עומדים לצד האזרח והחוק ומגנים מפני אנרכיה. זהו תפקידם.
נכון, ישנם גם מקרי קיצון של שוטרים שהסאה מבחינתם גדשה והם כבר לא יכולים לשאת את המתח התמידי, את ההשפלות, את ההתגרויות, את היריקות, את ההאשמות, את הפיכתם לאויבי הציבור והם מועדים בהתנהגותם. תמונותיהם מופצות בין רגע ברשתות החברתיות, משם מהדהדות בתקשורת המיינסטרים ומשם הדרך למח"ש קצרה מאוד. שוטר חייב לפעול על-פי החוק ורק על-פי החוק. שוטר חייב להיות דוגמה של צדק ומופת לאזרח, שוטר חייב לחדד בכל בוקר, בכל הפגנה את הבלמים, את האיזונים, את קור הרוח, ולתפקד ללא מעידות, ללא אלימות, ללא שבירת כלים.
יש מי מהשוטרים העומדים בחזית המאבק שכוחותיהם אינם עומדים להם. המציאות בה הופך השוטר משומר ומגן האזרח לאויבו, מחייבת את מפקדיו וצמרת המשטרה לחזק את החוסן האישי שלו. שוטר שחרג מתפקידו עם כל ההבנה צריך לשאת באחריות למעשיו גם אם הנסיבות היו לטובתו.
כשנשיא המדינה ישקול שוב הצעות של פוליטיקאים ובעלי אינטרסים הדורשים ממנו להעניק חנינה לכל מפרי החוק, לביריוני ההפגנות לסוגיהם, לתוקפי השוטרים, ליורקים על השוטרים, המכנים אותם נאצים ושטאזי, משטרה פוליטית, המסכנים אותם ואת בני משפחותיהם ביודעין ובמזיד, יואיל כבוד הנשיא לראות את השוטרים העומדים כחומה בצורה להגן על המדינה ואזרחיה, על הדמוקרטיה, ולחשוב פעם נוספת את מי באמת צריך לחון.
