שוו בנפשכם מה היה קורה במדינת ישראל אם בתוך חודשים אחדים היו נהרגים למעלה מאלפיים חיילים במלחמה. שוו בנפשכם מה היה קורה במדינת ישראל אם תוך חודשים אחדים היו נרצחים למעלה מאלפיים אזרחים בפיגועי טרור. שוו תאונות, שוו רצח נשים, שוו.
למעלה מאלפיים אזרחי מדינת ישראל נפלו חללים במערכה כנגד מגיפת הקורונה והמספרים לדאבון הלב מטפסים ומטפסים. שגרת המוות אינה מזעזעת אלא את בני המשפחה והקרובים, האובדן העצום של החיים הופך למס שפתיים בקרב פוליטיקאים השולחים תנחומים 'למשפחות אלפי הנופלים במערכת הקורונה'. מי הם, מה פעלו, מה היו אהבותיהם. הם כבר לא יראו חצבים בסתיו, הם מספר במצבת המספרים שאינה עוצרת.
עוד יהיה זמן לבדוק, לחקור, להפיק לקחים מהמגיפה הנוראה הזו עוד ידובר על מורכבויות הטיפול במגיפה בזמן אמת, על הפוליטיקה שנכנסה בלי בושה בקבלת החלטות משמעותיות, עוד יתואר באריכות תפקידה של התקשורת בהובלת תהליכים מעצבי דעה, חלקם של אזרחים מפרי חוק, המורדים בחוקי הממשלה והכנסת, על כל זה ויותר עוד יהיה זמן לחקור. עכשיו הזמן הוא להציל את החיים הנתונים בסכנה.
הצלת חיי אזרחי מדינת ישראל היא הדבר החשוב והמשמעותי ביותר, אחריו הכלכלה, בריאות הנפש, החינוך, וכל הדברים המשמעותיים והחשובים. כדי להציל את חיי אזרחי מדינת ישראל חובה בראש ובראשונה להבין את עוצמת הסכנה, את עוצמת הלהבות החורכות את המבצר הישראלי. למעלה מאלפיים נופלים במערכה ועדיין אלפי בני אדם מפרים הנחיות, אלפי בני אדם מכחישי קורונה, אלפי בני אדם פועלים בניגוד לכל היגיון, לכל שכל ישר, מתקהלים, אינם עוטים מסיכות, עושים כל שלאל ידם להצטרף לסטטיסטיקה הנוראה, פוסעים בעיניים פקוחות לעבר המוות הידוע מראש.
במגזרים מסוימים שאלו אותי בכל הרצינות ובלי בדל ציניות, "תגיד הנגיף הזה זה אמיתי או פוליטיקה", אחרי למעלה מאלפיים בתים כואבים על חיים שנגדעו, יש עוד מי ששואלים שאלות מהסוג הזה ומעלים קונספירציות שונות ומשונות.
סיפורם של ארבעים חללי המגפה אשר היו מתפרסמים בכל יום, היה פועל את פעולתו, משנה תודעה. הכאב, הפנים, הזיכרונות, הגעגוע, החיים שנגדעו באיבם, היו מביאים את אלו הבטוחים כי הכל קונספירציה לזהירות יתר, למשמעת עצמית, לערבות הדדית ולאחריות לא רק על חיי המגזר שלהם אלא על הכלל. הטיפול בהלם יכול היה לחסוך בחללים שהיו בטוחים עד לנשימתם האחרונה כי להם זה לא יקרה, בהם זה לא יפגע.
בשל מציאות מגיפת הקורונה, המעגלים הנוספים המונעים את תהליכי עיבוד האבל תורמים אף הם למציאות קודרת זו, באין הלוויה רבת משתתפים, באין ניחום אבלים, באין אזכרות המאפשרות סוג של ריפוי מסוים לאבלים, נותרים חללי המגיפה טרגדיה אישית של בני המשפחה הקרובה בלבד. הפרהסיה אינה חשה שותפה במוות העצום, המרחב הציבורי אינו חש תחושת שותפות, הזדהות, כאב, דאגה מהמציאות הקשה, הסולידריות נעדרת.
אחריותנו כציבור הינה אחריות עצומה, שוברת סטטיסטיקה ובולמת מוות. אין בכל הנאמר ולו במעט כדי להסיר את אחריות הממשלה לחיי אזרחיה. אם יש תפקיד משמעותי לתקשורת בימי מגיפה זו הוא חייב לבוא לידי ביטוי בשינוי התודעה ובהבנת המוות הנורא. הביאו את סיפורם של חללי המגיפה, את כאבם העצום של בני המשפחה והחברים. הפקיעו את האסון הפרטי והפכוהו לכאב לאומי. שום קונספירציה והפקרות לא תוכל לעמוד מול למעלה מאלפיים בתים שחרבו.