כמה אירוני שדווקא עכשיו, בין שני ימי הזיכרון לרצח רבין, האירוע הטראומטי ביותר של שנות ה-90, שודר בערוץ הבידור הישראלי "המצעד: 50 הכי 90" שניסה לדרג ב-30 דקות בלבד את האירועים הבולטים של העשור.
12 שנה אחרי, מוכיחה התוכנית את התחושה של יום הזיכרון הנוכחי, שאף אחד לא ממש רוצה להתמודד עם הרצח ומשמעותו, ולא רחוק היום שהמערכון הגאוני של "החמישייה הקאמרית" (מקום 15 במצעד) על הילדה שמתקשרת לערוץ הילדים כי היא לא יודעת מי זה רבין, יתגשם.
הרצח עצמו, או כל תופעה תרבותית אחרת שקשורה אליו (מישהו אמר אביב גפן?) לא מצא את מקומו ברשימה. אולי כי לא רצו להרוס לאף אחד את המצב רוח, ואולי היה הרבה יותר חשוב להשאיר מקום לנערת "תפוזינה" (מקום 3) וללהקת "היי-פייב", שדורגה, אלוהים יודע למה, למקום הראשון והיא-היא "המזכרת לשנות ה-90 הסוערות", כדברי הקריינית החיננית.
שנות ה-90 באמת היו סוערות, הרבה יותר מהאואיז עם כל הווב 2.0 והפוסט 11.9 שלהן, אבל זה לא ממש קיבל ביטוי בחצי השעה המטופשת והרדודה הזו. לפחות עד רצח רבין היתה כאן סוג של פריחה תרבותית, התרחשו כאן כמה תהליכים חברתיים-תרבותיים משמעותיים כמו ההשתלטות האמריקנית ותאגידיה, הפיגועים השתוללו, נחתם הסכם שלום עם ירדן והתחילו לדבר על "מזרח תיכון חדש", ולא חסרו אסונות כמו אסון ערד ואסון המסוקים. אבל בערוץ האסקפיזם הישראלי מעדיפים לרייר על מקדונלדס (מקום 34) ולהזכיר לנו את "הסבון בשקית" (מקום 39) והפוגים (מקום 17).
על-פי התוכנית, נראה שממש היה כאן כיף בשנות ה-90. בייקום של המצעד הזה לא התרחש שום משבר, ממלחמת המפרץ זוכרים פה רק את "זהו זה" ו"רואים שש שש", מעליית ערוץ 2 לאוויר (עוד אירוע משמעותי במיוחד שנכנס לרשימה רק במקום 42) מתרפקים כאן בנוסטלגיה על פרסומות, האופנובק ודולי הכבשה המשובטת מקבלים כאן אותו זמן מסך וחשיבות כמו אורי פיינמן ותרסיס "סאן-אין".
מי שרוצה לזכור את הנייניטיז, זו לא התוכנית בשבילו, חסר בה הרבה יותר ממה שיש בה. היצירה הקולנועית היחידה שנכנסה לרשימה, למשל, היא "מבצע סבתא", כאילו לא היו מעולם "חולה אהבה משיכון ג'", "חסד מופלא" "החיים על-פי אגפא" או אפילו "שירת הסירנה". ולא ממש ברור מדוע נעדרו מהרשימה גם תוכניות טלוויזיה בולטות כמו "סיינפלד", "חברים", "פלורנטין", "הפוך", "יחסים מסוכנים", "לילה גוב" ועוד.
נכון, אי אפשר לצפות מחצי שעה מסכנה בערוץ הכלום הישראלי שתצליח לסכם מה שגם היה מחזיק עונה שלמה של תוכניות בערוץ קצת יותר רציני (ובאמת הגיע הזמן לסכם את העשור הזה כמו שצריך, שנראה שכל מה ששרד ממנו אלו הם רק הדברים השליליים שהחלו לנבוט בו). אבל רצוי היה אם היו משקיעים קצת יותר היגיון בבחירות האייטמים ובדירוגם, ובוחרים אנשי סאונד-אפים קצת יותר אינטליגנטים וביקורתיים מהשלישייה מושיק גלאמין, יובל כספין ואדווה מלמד, שהבחנותיה הגיעו לשיא בהערתה על עדן הראל כמגישה הישראלית הראשונה ב-MTV שהסתכמה ב"זה היה סנסציה, זה היה וואו".