אינני יודע מאיפה בא הנגיף הקטלני לחיינו, אילו כוחות ארציים או עליונים גרמו לנגיף האימתני להתפשט כבר זמן רב, ובוודאי שאינני יודע איזה חיסון פלא יביא למיגורו. אני כן יודע שדווקא במציאות, שאימת המגפה מאיימת לקטוף מאתנו את החיים, נדרשת מאתנו מחויבות גדולה להשתתת דפוסי חיים, בהם כל אחד מאתנו יאמץ את כל מה שראינו בדמותו של גיבור פרשת נֹחַ, שהיה "אִישׁ צַדִּיק תָּמִים". עלינו לפעול, שלא יהיו בחברה שלנו גילויים כדוגמת התיאור, שהיה סביבו של נֹחַ "וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס" (בראשית ו', ט'-י"א). חובה עלינו לפעול לניקיון הגוף ולניקיון מוסרי וחברתי.
הפתיח הזה של המאמר נוסח במחשבות שהתרוצצו בתוכי, כשבקשתי למלט אותן מהמולת "וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס", כשלעברי ולעבר חֲבֵרַי בכיכר הלוחמים, הידועה בשם כיכר קוגל בעיר חולון, גאתה אלימות מילולית בוטה וגסת רוח של חבורת פורעים, הצורחת את מלות האימה - "מָוֶת לַשְּׁמֹאלָנִים"!!! "מָוֶת לַשְּׁמֹאלָנִים"!!! "מָוֶת לַשְּׁמֹאלָנִים"!!!. צריחות המילה מָוֶת לוו בהנפת אגרופים ובתנועות שלופות של כריתת צוואר. אלו היו רגעי אימה במיוחד שזה היה מלווה גם בריסוס של גז מדמיע.
באווירת ההמולה הצרחנית של קריאות להרג, אני מצליח להשתחרר מאימתן, כשאני נמצא משוטט בהרהורי במרחבי הפרשה, פרשה שכל סיפורה הוא על כמעט חורבן על-רקע השפל של הרוע האנושי. אני פוגש סיפור על עונש משמיים, אך אני מבקש להיאחז יותר ויותר בסיפור של נתינת התקווה להתחלה חדשה, בסיפור החתירה, המבקש לקרום עור וגידים לתקווה להתחלה חדשה, חברה בה לא יהיה "שׁוֹפֵך דָּם הָאָדָם בָּאָדָם" (בראשית ז', י") - חברה בה לא יהיה שיח כפי שמתנהל מולי, שיח צרחני של הרג הקורא באימה מבעיתה - "שֶׁתָּמוּתוּ"!!! "שֶׁתָּמוּתוּ"!!! "שֶׁתָּמוּתוּ"!!! אותו כמעט חורבן על-רקע של רוע אנושי בתקופת נֹחַ אני חש את נוכחותו בהמולה הצרחנית רווית השנאה המקיפה אותנו המפגינים בכיכר בפתחה של העיר חולון.
פרשת נֹחַ היא המשך לסיפורי הבריאה, שהתחילו בפרשת בראשית. על-פי המסופר ב-י"א פרקים, אלוהים יצר והחריב עולמות. יצירה שהתחילה בפרק א' מבטאת תכלית אחת ויחידה - תכלית שכולה טוב. מרבים במהלך הסיפור להדגיש את המילה טוב בסיום הבריאה של כל יום. ביום השני המילה טוב לא נאמרה, אנחנו נמצא בסיום יום הבריאה השלישי הדגשה כפולה של המילה טוב.
לתחושתי כקורא, ההרמוניה של הטוב והשלווה של הטוב שורים בסיפור הראשון. ההרמוניה הזו מופרעת בפרשת נֹחַ. למרות שההרמוניה נפגעה קשות, אני חש שתכלית הבריאה היא להשתמש בכל הטוב, למען הטוב, לא להתנצחויות בוטות, לא לשלטון רודה של האחד על רעהו, אלא רק לברך ולקדש את הטוב.
לצערי, בעומדי בכיכר בפתחה של העיר חולון חשתי, שנצרבת ההרמוניה של תכלית הבריאה, כשנצרבת ההרמוניה של הטוב. חשתי לנגד עיני את שריפת הטוב, שריפת הטוב הסבור שמותר להפגין על שלושה פשעים, כשעל ארבעה לא אשיבנו לנוכח גילויים, שנראים בְּעֵינַי "עַל-מִכְרָם בַּכֶּסֶף צַדִּיק וְאֶבְיוֹן בַּעֲבוּר נַעֲלַיִם...." (עמוס ב' ח').
אל מול ההמולה הצרחנית נותר לי רק לעמוד דומם שעון על מקל ההליכה שלי, ולשוטט במרחבי הפרשה ולנסות להיאחז בהסברים של הגמרא לביטוי הייחודי בפרשה שלנו - הַטְּהוֹרָה שֶׁאֵינָה טְהוֹרָה, שנמצא בפרק ז' בספר בראשית. הגמרא מלמדת אותנו בבבלי פסחים ג' ע"א, שמהפסוק הזה אנחנו חייבים ללמוד - "לעולם לא ידבר אדם בלשון לא נקיה".
צר לי, שהצורחים מסביבי ומסביב חֲבֵרַי אינם נותנים דעתם לגמרא, המלמדת אותנו לפי דברי יהושע בן לוי: "שלעולם לא יוציא אדם דבר מגונה מפיו", והמגונה הולך ומתעצם בקריאות חוזרות ונשנות, ביטויים שמתלווים להם תנועות בהמיות, תנועות חולניות.
אני מבקש לשאול את המבוגרים שבתוכם איך הם יכולים לחזור לבתיהם ולמלא את תפקידיהם החינוכיים כהורים לילדיהם.