ספר שירים חדש של המשוררת רחל מיפו ראה אור זה מקרוב. הספר דן בסוגיות שונות הלקוחות מעולמן השחוק של הנשים המוסלמיות. מטרת הקובץ הייתה לאגד דמויות רבות ולהפכן לדמות אחת המגלמת את מכלול הרגשות אשר נאגרו והצטברו בלב המשוררת במהלך השנים, אשר עם הזמן הלכו והכבידו ודרשו ממנה לפרוק אותן 'המשאות' ולהביא 'לחשיפתן' בתאוצה הולכת וגוברת.
במלחמת 'צוק איתן', חזו עיני המשוררת באקרן בדמותה של אישה מוסלמית העטופה בבגדים שחורים, אשר הקפידה בעת מנוסתה בסמטאות העיר לכרוך ולחזק את הרעלה השחורה שעל פניה בבהילות יתרה, כמו עלה בה חשש שמא נחשפו פניה ברבים. המשוררת הסיקה כי הפחד שניבט מעיני אותה הדמות היה חזק בהרבה מההפצצות שהוטלו בסביבתה.
מאותו הפרק, החלה לרשום את שיריה הכואבים אשר פרצו אל דפי מחברתה בלא מעצורים. כל השירים שנרשמו בקובץ מתכתבות עם נשים שלהן עבר ועתיד משותף של דיכוי רצונן, שאיפתן ועולמן שמחוץ למסגרת ה'אסור' ו'המותר'. כל הדמויות מתרכזות בדמותה של אישה אחת לה קראה המשוררת על שמה של פטימה הנביאה.
בטרם נולדה 'האישה', נחרץ גורלה לאיסורים ומטלות
המשוררת שואלת בשיריה שאלות עליהן אינה מצפה למענה. היא מודעת היטב לשתיקותיהן של כל הפטימות אשר נושאת את מר גורלן על כתפיהן בחוסר אונים (ע' 10) למעשה האישה חיה חיים נטולי צבע. עולמה שחור. דעתה אטומה. והיא פועלת כרובוט חסרת חיות. 'הרגש' ניטל ממנה. 'הרחמנות', אינה מוכרת לה. ולבטח גם לא 'הציפיות'; 'החלומות'; או 'התקוות' (ר' השיר "רואה בשחור" (ע' 10): ..."שַׂלְמַת שַׁחֹר מְלַטֶּפֶת גוּפָה/רְעָלָה שְּׁחֹרָה עַל פָּנֶיהָּ/מְתוּחָה/אֲפִילוּ אֶת הַמִלְחָמָה/דַרְכָּה הִיא רוֹאָה ./איֵן סָפֵּק/כָּךְ בְּשָׁחֹר הִיא רוֹאָה/אֶת עוֹלָמָה".
השירים מתחילים במלחמה. מכך שגם דמותה של פטימה צומחת מעולם שאין בו דיבור ישיר 'שווה זכויות' עמה. כך למדה לשתוק ולציית להוראות. אותה 'השתיקה' הנכפית עליה, זורעת הרס ומרעילה את נפשה. ראה ציטוט מהשיר "שתיקה" (ע' 12): ..."אַתְּ עָמַדְתְּ/וְצָפִית/לֹא צַעַקְתְּ/לֹא זָעַקְתְּ/אַתְּ שַתַקְתְּ/רַק דִּמְעֲת בְּדֹלַח עָמְדָה בְּעֵינַךְ/וְלִבֵּךְ, רִיק/לָמָּה פַּטִימָה, לָמָּה שָׁתַקְתְּ,/כַּאֲשֶׁר עָשׂוּ מִבְּנֵךְ מָגֵן"? וכדי לחזק את 'זעקת השתיקה', הוסיפה המשוררת את פסיקתה: "הָאֵשׁ הָרְחוּמהָ /גַּם כֵּן שָׁתְקָה מוּל הָרֹעַ".
לפי השיר, המשוררת מאמינה כי פטימה איננה רובוט וכי יש לה רגשות אותן היא מפנימה מתוך פחדים מטילי אימה המופעלים עליה ללא הרף, מכורח המציאות היומיומית בה היא חיה. בעוד עמדת הכוח נתונה כולה בידי הגברים, האישה מוטלת לרגליו כשפחה כנועה חסרת אונים. לאור עובדה זאת, חזקה עליה שתדע לכבד חובותיה: להיענות; לציית; ולכבד את כל מוצאי פיו.
נראה שכל הגברים התאחדו ועשו יד אחד כדי להפלות את האישה ולעשותה שבר כלי אשר תשמש למטרותיהם בלבד. הנשים (לפי רעות עיני הגברים) נועדו מטבע בריאתן, למשכב ולעינוג גופם; להרבות גזעם; שבטם; ונכסיהם. על האישה להעניק גיבוי, לחפות על אדונה ולומר 'הן', על מעשיו; פשעיו; ומעלליו. בעוד הם מדכאים; ומבזים; את נפשן ותכלית יומן.
בשיר הבא של המשוררת "בית חרושת לשהידים" (ע 14) נאמר: ..."וְאַתְּ/תַּזְרִיעִי תַּהֲרִי תִּלְדִי/בְּקֶצֶב מֻגְבָּר/תִינְקִי תְּגַדְּלִי תַּקְרִיבִי./וְאַת/ תְּחַיְכִי לָךְ/מוּל לָהֶבֶת בְּנֵךְ, הַשָּׁהִיד/הָעוֹלֶה לַשָּׁמַיִם/בְּלַהֶבֶת הַכָּזָב".
מתוקף היות הגברים אדונים ושליטים, הולך ומדרדר מצבן של 'הנשים' וזמגיע עד אל פי תהום. דבר מביש זה, אך מגביר את תאוותם ומאותת כי ניתן לחצות את הקו ולנהוג עמן כמו 'בחפץ העובר לסוחר'. לפיכך, בעלי הכוח והשררה, מרשים לעצמם להתעלל בגופן ובנשמתן של המין החלש כי ממילא הן מכותרות ואין להן למי לפנות ולהגיש קובלנה. מעמדן ניטל מהן עוד בטרם למדו לדרוש זכותן. כל תכליתה של האישה הוא לשמש כשק חבטות יומי.
הן שותקות ואינן מהינות לפצות פה ולתת ביטוי רגשי כלשהו. המשוררת רחל מיפו מציינת בשיר "נוכחותו" (בע' 24-26) את התרמית שנרקמת סביב בנות מינה, העומדות במצבים אבסורדים מוּל טרגדיית חייהן המורכבת מהמילים: 'לחיות או 'לחדול'! והרי ציטוט פסוק: ..."לִפְנֵי שֶׁמְּסָרוּהָ לוֹ, לִמְּדוּ אוֹתָה./הַכֹּל לִמְדוּ אוֹתָה:/אֵיךְ תַנְעִים, אֵיךְ תְּהַנֶּה גֶּבֶר/וְהִיא יִשְּׂמָה הַכֹּל". כבר אז ידעה 'השפחה' את כל עוללות בעלה. מזימותיו/ורשעותו. וידיה נכבלו באזיקים. צידדה וצייתה לדרישותיו מתוך אימה ופחד מַתְמִיד.
רדיפות ונקמות דם
הנשים חייבות להיות ממושמעות וצנועות ולהתהלך בלבוש שחור מכף רגל עד ראש עם כיסויי רעלה שחורה כמצוות המאמינים והמסורת. אסור להן לדבר או להתרועע עם זר זולת בעליהן. העוברת על איסור זה ואיסורים רבים אחרים... גורלה יחרץ על הפקרות. ירדפוה וירצחוה בדם קר בטענה כי פעלו מתוך חובה מוסרית של 'נקמת דם'. ואיש לא יאסר, או ייתן את הדין על מעשי הנקמה 'המותרת', לפי-כך נראה שגם במדינה מתוקנת ונאורה כמו בישראל, זרועות החוק אינם מגלים מעורבות יתר בתחום, להוציא מקרים מיוחדים אליהם היא נדרשת.
ראה ציטוט מהשיר "רשת" (ע' 55): ..."הֵן רָצוּ גָּם כֵּן לִמְחוֹת/וְרָצוּ לָצֵאת מִתְחוּם אָבוֹת/אַבָל אַז/נִתְקְלוּ בָּחוֹמַת 'אַל תַּעַבְרִי/וְרַגְלֵיהֶן נִגְּפוּ בְּחֻדֵּי אֲבָנִים 'עִצְרִי'/ גְבַרִים בַּעְלֵי זְכֻויּוֹת יֶתֶר/פָּרְשׁוּ רֶשֶׁת/לִלְכֹּד הַנָשִׁים הָרוֹאוֹת מֵרָחֹק/הִנֶּה הִנֶּה הַחֹפֶּשׁ קָרֵב/וּמַהֶן/ מַה/וְחַבָל מִתְרַחֵק". ניתן לראות גם ביצירות נוספות, את המשוררת רחל מיפו מבכה את גופות הקורבנות שהופקרו בידי מרצחיהם, תחת מזבח 'נקמת הדם' הטבוע בעוכריהם. והם אינם אחרים מאשר: אבות; בנים; אחים; ודודים, ראה דוגמאות בשירים: "ללא מצבות" (ע' 59); ו"האבות" (ע' 67).
אין 'מילות נחמה' או 'קיווי' - לטווח קרוב או רחוק, עבור אותן קורבנות אומללות, השקועות עמוק במדמנה התת-אנושית. וככל שהן מנסות להתקרב אל האור, כך גם נרקמת הולכת ומתהדקת סביבן חגורת הרשת. והעצמאות... מהן והלאה.
חשבון נפש והתקוממות
המשוררת רחל מיפו מנסה מעת לעת, לדרבן את פטימה לצאת מכלאה ולהתקומם נגד כל הסיכויים. ראה השיר "חשבון" (ע' 21): ..."רוּצִי הַגִּישׁי לוֹ חֶשְׁבוֹן/עַל שֶׁכַּלָא אוֹתָךְ בִּרְעָלָה/עַל שֶׁכָּלָא אוֹתָּךְ בְּדַלֶ"ת כְּתָלִים/עַל שֶׁהֵרְעִיל יָמִיךְ בַמִסְתָּרִים/עַל שֶׁהֵבִיא לְפִתְחֵךְ אֵשׁ הַתֹפֶת כָּאן בַּחַיִּים/עוִּרי עוִּרי, חֲבֵרָה,/ִהִּגיעָ הַעֵת/לַמַּהָפֵּכָהּ!
ולפרק סיכום מקדישה המשוררת את שירה: "מועקה" (ע' 90): ..."וּבְדִמְיוֹנִי עוֹלוֹת/חָבֵרוֹתַי הַפָטִימוֹת הַסְגוּרוֹת/מֵאָז יְמֵי קֶדֶם/יוֹשְׁבוֹת בְמַּאֲסָרָן/מֵיּוֹם הִוָלְדַן/וְעַד מוֹתָן/וְאֵין מוֹשִׁיעַ לַמּוּעָקָה/שֶׁבְּלִבָּן".
גם כעת שאני סוקרת ספר שירה זה, הדן בחברה בה שולט הגבר שליטה מוחלטת, קיימות נשים אשר קראו תיגר על החברה השמרנית ויצאו זקופות קומה מבור התחתיות. רכשו ידע ודעת וזכו בעצמאות מלאה על חייהן ומעשיהן. הן אינן נקראות על שם פטימה הנביאה. יש להן שמות כמו: סוזן; לבנה; ג'ואנה; רגינה ואחרות. והן חיות בעולם הנאור והמתקדם ואינן עושות חשבון לאיש.
המשוררת מאזכרת בנות נועזות אלו ביצירותיה: "בזכותך"; ו"במלוא הדרך". אולם נראה שאותן ברות מזל, שעזבו את בית הוריהם ועברו להתגורר ולהיטמע בערים הגדולות, והתפזרו במסען בעולם הרחב, נראה שהן היו נשים לוחמות ומרדניות מטבע בריאתן. הנשים האחרות, שנסחפו בעקבותיהן, היו בעלות מוטיבציה גבוהה ויכולת כלכלית איתנה. רוב הבנות המשכילות עזבו את הכפרים יחד עם בני משפחתן מתוך חופש הבחירה ומעמד סוציו-אקונומי גבוה.
לעומתן, המיעוט, שצורת חייהם לא השתנתה כלל בעשורים האחרנים, לא נראה כי הם עתידים להשתנות בעתיד הנראה לעין. העולם החדש אומנם מנסה צעדיו לחדור אליהם, אך בלא הצלחה יתרה. רובם מתעקשים לחיות כבעבר, וממשיכים להדוף מהם והלאה את האור הטוב מלהיכנס אל פתח הדלת, ולהאיר את האפלה הסוגרת על עולמם השרוי באפילה כבעבר. פה ושם יש ניצוצות של סקרנות ונראה שהדור הנוכחי: אשר טעמו ולו כזרת מהקדמה כמו: הילדות; הנערות; והנשים. שוב לא ישובו אחורה בזמן. פניהן אל המחר. הן כבר לומדות בבתי"ס ברוב המקומות. משתלמות במקצועות חופשיים, ונכנסות לעצמאות כלכלית בעבודה בזכות עצמן. וזאת על-אף ולמרות שהן מתגוררות באותם הבתים ובאותן הסמטאות. לזכותן יאמר כי ברגע שפרצו החוצה מהסוגר, התחולל המהפך לו ייחלה וצפתה המשוררת בספרה הנוכחי.
