אי אפשר היה שלא למחות דמעה כשנפוצה הידיעה על פטירתה של מירית הררי ז"ל. בשנותיה האחרונות כבשה לבבות, השאירה אחריה מסר של אהבת החיים, שמחה, אחדות והכרת תודה על כל מה שיש. היא נפטרה ב-20 בספטמבר בגיל 52. בדיוק חודש ימים אחריה, ב20 באוקטובר, הלכה לעולמה עוד אישה מופלאה, ד"ר גבריאלה ברזין, והיא רק בת 53. את מירית לא הכרתי באופן אישי, את גבריאלה הכרתי היטב, כחברה ושותפה לדרך. מירית נפטרה מסרטן הלבלב, גבריאלה נכנעה לסרטן הדם, לוקמיה. שתיהן, כל אחת בדרכה, ניהלו מאבק מעורר השתאות במחלה הממארת, לא מסתירות את שעובר עליהן, משדרות תקווה, חמלה ואהבה.
מירית נחשפה בפומבי, חיים לעין כל תחת מחלה, באופן מפוקח ואמיתי. מי לא הזיל דמעה כשהגיעה הבשורה המרה?... גבריאלה ניהלה את מאבקה בצינעה, עוררה השתאות בקרב כל הסובבים אותה, בני משפחה, ידידים, חברים באקדמיה, הקרינה אף היא אופטימיות ללא תקנה, שמחת חיים ותקווה לימים הטובים שיבואו. רק פעם אחת התבטאה בפומבי על העובר עליה. זה היה במאמרה האחרון, שפירסמה בכתב העת "האומה" (מאי 2020). מאמר פרידה שלעת כתיבתו, לפני חמישה חודשים, עדיין קיוותה לנצח בקרב האישי.
"בשנה האחרונה קניתי לי דוקטורט בבידוד" - פתחה. "לוקמיה שנחתה עלי בתחילת הקיץ צימצמה את מכלול הווייתי לארבעת כתליו של חדר בידוד בבית-החולים. מעתה מערכת החיסון, שתלך ותיחלש עם טיפולי כימותרפיה והשתלת מח עצם מתורם זר, מחייבת מישנה זהירות. במהרה, כל חוויה, מכאוב, הנאה ותובנה, נזקקים לעבור חיטוי קפדני טרם יגעו בנפשי. זה לא מומלץ, אבל הפיצוי לנפש הוא בהרחבת גבולות ההתבוננות שלה. לרוב, דוקטורט מקנה לבעליו מומחיות בנישה צרה של אוצרות הידע מתחום מסוים, הדבר אינו הופכו לאוטוריטה בתחומים אחרים, בקושי בתחומו שלו. ואז באה הקורונה, ובלא אומר הזכירה שכך יש להתייחס לדוקטורט שקניתי לי בבידוד"...
גבריאלה חתמה במלים אלה: "הבידוד, ומכלול החוויות באמתחתו, מקנים מעין שבת - המרוץ נבלם, החשיבה מתחדשת והמבט על ההווה משתהה, אולי בשורה לחיים מודעים יותר. הבידוד הגלובלי, אפשר שיביא לחשבון-נפש שיוביל לעולם טוב יותר. הערבות ההדדית בין עמים ומדינות, הכרחית למיגור המגפה. מבחינה מורפולוגית במילה בידוד נמצאת המילה ידוד שפירושה להתרחק (נחום ג, ז. וראו פ' רש"י), אבל אולי גם להביא לידידות. הבידוד שלי הציב אותי במסע רצוף מעלות וירידות בין מהות לקיום"... מילותיה האחרונות הן ציטוט משל המשורר אורי צבי גרינברג: "בְּדַרְכֵי-הַהַפְקֵר הָרְחָבִים צֵל רָפֶה הִנֵּנִי, מְרַטֵּט בָּרוּחַ וְאוֹבֵד בְּשִׁפְעַת הַנְּגֹהוֹת; אַךְ בְּפִנַּת הַדְּמָמָה הַכֵּהָה, אֵי אֶשְׁקֹט עֲרָבַי, כְּמִגְדַּל-הַזֹּהַר אֶעֱלֶה מִמַּלְכוּת-הַבְּדִידוּת, וְרֹאשִׁי - שָׁמַיִם וְרֻדֵּי-שׁוּלַיִם יִשָּׁקֽוּ".
כמה עצובה הייתה הפרידה משתי נשים מופלאות שאהבו את החיים ואת בני האדם, שראו כמעט רק חיוב במדינה, שלחמו עד הרגע האחרון בקרב על חייהן. גם אם תקוותן האישית ניכזבה, הנה בחייהן הקצרים ובמותן הורו לנו: אהבו אלה את אלה, כבדו זה את זה, היו מתונים בוויכוח, תהנו ממה שיש, שימרו על הקיים והאחדות, אל תפסיקו לחייך ולצחוק. הן עשו זאת בימים הקשים ביותר להן, בתוך משבר הקורונה שמחליש את המדינה ואת החברה. ימים קשים לכולנו, שמתגמדים לעומת המכאובים שעברו מירית וגבריאלה, עד עצימת העיניים לנצח...
קשה להיות אופטימיים באווירת הנכאים השוררת במדינה, כאשר אנשים "טובים" מהלכים אימים על כלל הציבור, מוסיפים מרה שחורה, בלא לקחת אחריות על מילים מופקרות בפיהם: "המדינה הלכה", "גנבו לנו את הדמוקרטיה", "צעירים בורחים מכאן", שלא לצטט אמירות חמורות מאלה, וכמובן גם קריאות בוטות של נגד, מופקרות לא פחות, בנוסח: "אתם עוכרי ישראל". גם אם ניהול המשבר הלאומי אינו מיטבי, יש סיבה לגאווה ישראלית דווקא בקדרות הימים האלה. מקורה הן בהתרחבות מעגל השלום, התפוגגותם של שלושת הלאווים הערביים, והן בקיר הברזל האדיר שהקמנו מול עזה השוקעת. מקורה גם בתקווה שמדעינו עמלים קשות על מציאת חיסון, ומתקדמים בכך.
גל קורונה שני פוקד עתה ארצות רבות. אלפי נדבקים, סגרים ארוכים, המוני מובטלים - אלה מחזות החוזרים על עצמם לא רק בישראל. יש חיים תוך כדי המגפה, והם יתחדשו לאחר שתודבר. האדם שלא מחה את הנזלת, עדיין לא מצא תרופה בטוחה לכל מופעי הסרטן. כאשר מבכים אישה בת 99 שנפטרה - כך כותבים - בגלל הקורונה, אסור לשכוח את קורבנות הפגעים האחרים, וביניהם מירית וגבריאלה. שתי נשמות צעירות, שציוו לנו את ההמשכיות, שהורו לנו קצת פרופורציה בחיים. חובה עלינו להתנהל מכאן ואילך בהשראתן. אל ניפול קורבן לפגע הפלגנות.
