למקרא מאמרו של שי להב "איזה צירוף מקרים", מתעוררת מיד שאלה: האמנם מדובר בצירוף מקרים או דווקא במניפולציה בתודעת הקורא?! להב שואל את נתניהו (בין כל המטפלים בתיקי כתב האישום - ר.ל.): "אין צדיק אחד בסדום? ותשובתי ללהב פשוטה:
"מבחן הצדיק" איננו מספרי, כי אם איכותי-מוסרי. מבחנה של חברה איננו היחיד בה, לא לרעה ולא לטובה. המבחן הוא דרך החיים הציבורית והתנהלות המנהיגות; ומשפט צדק הוא אחד הקריטריונים החשובים למענה. בפרשת סדום ועמורה, אברהם מבקש על נפשה של סדום, תחילה בזכות 50 צדיקים וא"כ, משום שאינו בטוח שימצאו לו כמספר הזה בסדום, הוא יורד בהדרגה עד עשרה, וגם לכך מסכים ה'. אבל גם כמספר הזה לא נמצאו צדיקים בסדום והפור נופל. בעיני נתניהו ורבים אחרים בישראל, מערכת המשפט התנהלה בעיניינו כמעשהַ של סדום -
עוולה קיבוצית, קיצונית, מחושבת ומתואמת, ובין מוביליה אין ככל הנראה צדיקים.
התרשמותי היא שתכלית מאמרו של להב היא לזרוע ספק על הספק הקיים כיום אצל רבים ביחס לדיווחים שאנו מקבלים מהתקשורת על "פרשיות נתניהו". אחת השיטות המקובלות, שבה משתמש גם להב, היא לאסוף שמות מוכרים, להציב אותם בטקסט בלקט אחד, תחת הקביעה המרמזת: "איזה צירוף מקרים", ולבנות סביב "מטבע הלשון" הנבחר, סדר לשוני שתפקידו לחזק את הספק שמעלה השאלה הראשונה, מבלי להוסיף ולו רמז לגבי התשובה הנכונה.
את התשובה אמור הקורא השטחי להסיק מ"תורת הסיכויים". תורת הסיכויים מובנת אצל רבים ככלל מתמטי שבא להדגיש את המקרה השכיח,
כמקרה ודאי, כלומר: זה שבוודאי יקרה במציאות אף על-פי שמעצם היותו שכיח, נובעת מסקנה שהוא
אינו ודאי. הצבה מרומזת של העובדה שמקרה שכיח איננו בהכרח בטוח, היא "מקדם ביטחון" של הכותב, שיוכל תמיד לטעון "שלא הבטיח" לקורא דבר, מלבד רמז לאפשרות המסתברת ביותר. כך הוא אינו "טועה", אינו "מוליך שולל" ובכל זאת מבצע מניפולציה על דעת הקורא, המבקשת ממנו להאמין ש...
"לא ייתכן אחרת". כך מתנהל כיום רובו של השיח הציבורי, למורת רוחם של הקוראים, כטכניקה שעובדת, תוך מזעור הסיכונים למניפולטור.
מה אם כן ההבדל בין "טועה" ל"מרמה"? -
טועה הוא מי שבחר
בתום לב בחלופה לא נכונה מתוך שלל האפשרויות להתרחשות אירוע מסוים, וייחס לה את תכונת השכיחות הגבוהה ביותר, ואכן התבדה.
מרמה, הוא מי שעושה אותו הדבר, אולם
לא בתום לב.
קבוצת בכירים
על הפרק במאמרו של שי להב, עומדת השאלה: האם ייתכן ש"כל כך הרבה" (ניסוח שהוא חלק מההונאה הבסיסית) אנשים במערכת אכיפת החוק המעורבים בתיקי נתניהו, יטעו, יקשרו נגדו קשר או יפעלו "כברגים חשובים" במערכת מכובדת כמערכת אכיפת החוק, ליצירת אשמת-שווא נגד ראש הממשלה? תשובתי היא: כן! בוודאי! וזאת דווקא משום שמדובר כאן במקרה יוצא דופן - באשר לדמות הציבורית ולאופי האשמה, מצד אחד ולגבי הנפשות הפועלות והמניע ליצירת הפרשה כולה, מן הצד השני.
כאשר בוחנים את השאלה מזווית זו, מסתבר מיד שאם המניע לשותפות מוזרה זו הוא חשבון פוליטי, אישי אידאולוגי או חברתי, דווקא אלה הם האנשים המתאימים לארגן ולהפעיל מהלך רב ממדי, מורכב ורגיש דוגמת עלילה זו. אף-על-פי שמדובר באנשים שונים כביכול במערכת גדולה ומורכבת, מעמדם, עברם ורקעם דווקא במערכת זו, "מכשירים" אותם להיות שותפים פעילים בעלילה. אילו ביקש שי להב, לבחון באמת את סבירות האפשרות שקבוצת האנשים שהוא מונה
2 או קבוצה אחרת, דומה בהרכבה ושונה בשמות הנפשות הפועלות, מסוגלת לחולל פרשיות מסוג זה, די היה אילו עיין בפרשיותיהם של בכירים מן העבר ובדק מי היו הנפשות הפועלות ומה היו תפקידיהם או מסלולי התפתחותם באותן מערכות. למעשה צריכה השאלה להיות מנוסחת כך: "האם בין כל האנשים במערכות הסובבות את נתניהו ומושפעות מדבריו או מעשיו, תתכן התארגנות קבוצת בכירים, להם חשבון עבר עמו, מוצדק בעליל או לא, או עם מי ממקורביו, שתיצור "קבוצת ענישה מאורגנת" נגד 'הנאשם'"? - התשובה לדעתי היא:
בוודאי!
רוני אלשיך הפסיד את "תפקיד" חייו כר' השב"כ, שאליו חתר, כאשר "הוסב" על-ידי רה"מ לתפקיד המפכ"ל. לא רק שלא קיבל את מבוקשו, אולם, גם את תפקידו כמפכ"ל סיים בקולות צורמים. מנדלבליט וניצן, הם "החטא ועונשו" - את שניהם מינה רה"מ לתפקיד, ומול שניהם, כשהם פועלים בשילוב ידיים מוזר, הסתבך המינוי לכדי יריבות מעשית ואישית חריפה. אני משער שמדובר כאן במוטיבציות שונות, ובתכונות אישיות מנוגדות, אשר צירופן יחד בתפקידים מכריעים במערכת התביעה הכללית דרדרה את כולם. ניצן היה אחד האנשים שנתניהו הוזהר מפניהם כשעמד להחליט על פרקליט המדינה לפני כ-6 שנים.
מנדלבליט ככל הנראה הסתבך בפרשת הרפז, ונגרר נגד רצונו למאבק שהתווה ניצן. בן הברית שראה בו ראש הממשלה כאשר מינה אותו ליועץ המשפטי לממשלה אחרי שהיה מזכיר הממשלה, היה בפועל כלא היה. במאבקו של ראש הממשלה נגד בג"ץ בשאלות איו"ש, גירוש הפליטים הלא חוקיים מישראל, הפרדת הרשויות במדינה, פיקוח על המערכת המשפטית, בחירת שופטים ועוד, מצאו עצמם השניים נסחפים לעברים שונים, וממחלוקת עניינית, הפכה מערכת היחסים גם לאישית. השופטת רבקה פרידמן פלדמן, איננה מביאה עימה לחבילה זו קופת שרצים שאני מודע לה וליאת בן-ארי ויצחקי היו עושי דברם המובהקים של הממונים עליהם שי ניצן ואלשיך בהתאמה, והם אבני בניין "מן המניין" בגל-עד בעייתי זה.
ראש הפירמידה
אין אדם בתפקיד בכיר שלא טעה בבחירת לפחות חלק מעוזריו בזמן כזה או אחר. חלקם מתחילים אומנם בתפקיד זוטר יחסית אך מתקדמים לתפקידים מכריעים יותר. ראש ממשלה המכהן למעלה מ-10 שנים ברציפות, צריך להיות גאון מינהלי יוצא דופן בכדי להעריך מראש מי יגיע לאן ועם מי תהיה לו שפה משותפת לאורך זמן. בכל מערכות היחסים הללו אינו נפקד גם מקומן של תכונותיו האישיות של ראש הממשלה עצמו, אלא שהוא ראש הפירמידה: יתרונו על כולם וגם חסרונו עבור עצמו...
מסיבות אלה ורבות אחרות, חייבת כל מערכת ציבורית להיות מאורגנת כך שחילופי תפקידים ובקרה יעילה על ממלאי תפקידים בכל הרמות, לרבות, ואולי במיוחד, במערכת המשפט, יהיו הליכים סדירים ותקינים בה. בנושאים אלו מעולם לא הצטיין נתניהו, והוא שילם, משלם ועוד ישלם מחיר יקר על כך, חרף הישגיו; כמו כולנו.
אין כאן סיפור של צירוף מקרים כפי שמשתמע משאלתו של שי להב. יש כאן צירוף של כשלים אנושיים חמורים לצד לקונה מערכתית בסיסית, שלא יושבו ולא תוקנו בעיתם. שאלתו של להב אינה מקהה, כהוא זה, את החשש או האפשרות שאנו עדים "לקשר". רק בדיקה עניינית וישירה של התנהלות אישית ומערכתית של כל שחקני המפתח במחזה האבסורד, תוכל לענות על כך,
ולפי שעה ימשך ככל הנראה הדיון העקר, המבוסס על תורת הסיכויים, שלעולם אין איש היודע לחשב אותם כהלכה בנתונים הקיימים.
סימני השאלה המהותיים והעובדתיים הממשיכים לצוץ חדשים לבקרים, מעידים, שהפסיקה העממית הקובעת "אין עשן בלא אש" כ
רמז מנחה לחשיבה הציבורית, חזקה יותר משאלתו של שי להב
3. מהות כתבי האישום ודרך פרסומם, לרבות העיתויים, הם עדות לניסיון לבנות כאן תקדים ותקדים הוא תמיד הימור, אם אינו מייצג דייג במים עכורים. בחירת נושא יחסי רו"מ-תקשורת כתקדים משפטי, בהעמדתו לדין של ראש ממשלה דווקא, הוא לדעתי מעשה איוולת.
ניסיון להדיח רו"מ שאין מצליחים להדיחו בקלפי באמצעות משפט מפוקפק, הוא לא פחות מ"פוטש". ניסיון להעלים את "זכות החפות" המעוגנת בחוק יסוד ובפסיקות מוקדמות יותר, היא בוודאי
קנוניה. משפטי השדה שמנסים לערוך נגדו יריבי רה"מ, באמצעות הפגנות חסרות אחריות בעידן של קורונה משתוללת, הם
שערורייה. לכן, מותר להניח ש
ביוּם כל התהליכים, מקורו אחד ומטרתו אחת.
דומני, ששני הצדדים - רה"מ ותומכיו מזה ויריביו מזה - מבואסים מההתרחשויות; וכך כמובן גם רוב הציבור. הראשונים לא האמינו שהדברים יגיעו עד לנקודות המבחן הנוכחית, ויריביו לא ציפו שהקשר המשפטי לבדו
לא יספיק להדחה, ויגיע לכלל מבחן ציבורי ומשפטי מלא.
