מנקודת מבטו של מנתח מגמות, המרוץ בין דונלד טראמפ לבין ג'ו ביידן היה משעמם. היו הרבה מאוד אירועים בלתי צפויים, אך רק בודדים מביניהם השפיעו על כוונות הבוחרים. המשבר הבריאותי והכלכלי בשל הקורונה, המהומות בעקבות רצח ג'ורג' פלויד, ועידות המפלגות והעימותים – כל אלו השפיעו במידה מועטה בלבד על הבוחרים. השינויים הללו היו בעיקרם לטובתו של ג'ו ביידן, שפתח פער בחודש אפריל ומאז לא התבונן לאחור. אקונומיסט מזכיר, כי לפי המודל שלו – לביידן יש סיכוי של 96% לנצח בבחירות (ראו קישור משמאל).
אקונומיסט מנתח את הבחירות בארה"ב מאז 1948, וטראמפ הוא בעל שיעור התמיכה הנמוך ביותר מבין הנשיאים שהתמודדו על כהונה שנייה. מאז 1.6.20 התמיכה בו מעולם לא עלתה על 47%, ורוב הזמנים הייתה בסביבות 45%. השניים האחרים שהתמיכה בהם הייתה כה מועטה, הפסידו בבחירות: לג'ימי קרטר היו 45%, ולג'ורג' בוש האב – 47%. בנסיבות רגילות, רוב הפרשנים היו קובעים שלטראמפ אין סיכוי לנצח; אבל הטראומה של 2016, כאשר סקרים במערב התיכון פספסו את התמיכה בטראמפ בשיעור של חמש נקודות האחוז, גורמת למשקיפים להיות זהירים יותר. עם זאת, טוען אקונומיסט, יש מספיק סיבות להאמין שהפעם התחזיות נכונות.
ראשית, השנה יש פחות קולות צפים מאשר ב-2016. לפי אחד הסקרים, רק 4% מהמצביעים יתמכו במועמד שלישי או יחליטו ביום הבחירות עצמו – לעומת 16% לפני ארבע שנים. מספר התומכים באחד משני המועמדים המובילים עלה בשבע נקודות האחוז ועומד כיום על 96% (בממוצע של חמישה סקרים). עובדה זו מפחיתה את סיכוייו של טראמפ לסחוף מספיק בוחרים כדי לשנות את התמונה.
שנית, הסקרים יציבים בצורה בלתי רגילה לכל אורך עונת הבחירות, והתמיכה בביידן הרבה יותר עקבית מאשר זו שבהילרי קלינטון ב-2016. שלישית, חוזקו של ביידן הופך גם הוא את הבחירות הנוכחיות לשונות מן הקודמות. המודל של אקונומיסט העניק לקלינטון יתרון של 3 נקודות האחוז במניין הקולות (היא ניצחה בהפרש של שתי נקודות), וגם העניק יתרון לטראמפ בפלורידה ובצפון קרוליינה (בהן אכן ניצח). לקלינטון היה יתרון של פחות מארבע נקודות במדינות המפתח הצפוניות (ויסקונסין, מישיגן ופנסילבניה) בהן הפסידה בפחות מנקודה. לעומת זאת, לביידן יש יתרון של שמונה-תשע נקודות בסקרים הארציים, שתיים-שלוש נקודות במדינות המפתח בדרום ושמונה נקודות במדינות הצפון.
שום מועמד לנשיאות עם סקרים שליליים כה רבים ערב יום הבחירות, לא הצליח להתגבר על הפער ממנו סובל טראמפ. הבעיה שלו מועצמת עוד יותר לנוכח העובדה שקרוב ל-100 מיליון אמריקנים כבר הצביעו. התקווה הטובה ביותר של טראמפ היא שהסקרים טועים בצורה דרמטית ושיטתית, כמו ב-2016.
באותה שנה ביצעו סוקרים רבים במדינות הצפון טעות מתודולוגית, שגרמה להערכת-חסר של התמיכה בטראמפ. סוקרים צריכים להתאים את המידע שלהם לייצוג הדמוגרפי של האוכלוסייה. נניח שבקרב מדגם מסוים, ל-50% אין תואר ראשון – לעומת 60% בכלל האוכלוסייה; כדי לקבל תוצאה נכונה, צריך לתת בחישובים יותר משקל לנסקרים אלו. ב-2016 זה לא נעשה, וכך לא נמדדה בצורה נכונה התמיכה בטראמפ בקרב קבוצה זו. רבים מהם תיקנו את הטעות, והשנה גם נעשו יותר סקרים באיכות גבוהה המתמקדים ברמת המדינות – למשל, שבעה בוויסקונסין בשבועיים האחרונים לעומת שניים בלבד ב-2016. כל אלו אמורים לשפר במידה ניכרת את הדיוק של התחזיות.
הסיכוי השני של טראמפ הוא לנצל את המאבק המשפטי סביב ההצבעה המוקדמת וההצבעה בדואר. במקרה של מרוץ צמוד, הרשות השופטת עשויה להיות זו שתקבע מה לעשות עם הקולות העשויים להכריע את הכף. בשבועיים האחרונים פסק בית המשפט העליון לטובת טראמפ, כאשר מנע מוויסקונסין ומינסוטה לספור מעטפות שיגיעו אחרי יום הבחירות. מגבלות כאלו יפגעו בביידן, אשר לפי אחד הנתונים נהנה מיתרון של 40 נקודות האחוז בקרב המצביעים המוקדמים. אבל טראמפ גם הפסיד בשני תיקים דומים לגבי פנסילבניה וצפון קרוליינה.
אקונומיסט מסכם: ערב יום הבחירות, יש לטראמפ רק סיכוי קטן לנצח אם כל הקולות ייספרו. אם הסקרים צודקים אפילו בצורה חלקית וספירת הקולות תיעשה ללא הפרעות, גם הוא יהפוך לנשיא של קדנציה אחת.
