תבוסה מול כנופיות במערכת הקסטל ג'

הכשרה לקויה למפקדים

לרוב המפקדים ב'הגנה' ובפלמ"ח לא היה, בפרוץ מלחמת הקוממיות, ניסיון פיקודי בלחימה - לא בלוחמה זעירה, וכמובן, לא בלוחמה סדירה. הכשרתם הייתה קורס מ"כים וקורס מ"מים, שהוּרווּ בתכנים פוליטיים, כיוון ששני הארגונים היו מיליציות פוליטיות. ב'הגנה' נקלטו בקושי יוצאי הצבא הבריטי, פרט לטייסים. כך, לא נהנתה ה'הגנה' מניסיונם הקרבי ומלקחיהם במלחמת העולם השנייה. הליקוי הזה התבטא מאוד בחודשים הראשונים למלחמה גם כיוון שלקחי הקרבות לא נלמדו. במלחמת הדרכים חזרה ה'הגנה' בחוסר יצירתיות על הדפוס השגרתי של הפעלת השיירה, שכבר היה מוכר היטב לערבים, שהתכוננו היטב לבלום את השיירות, ולחסלן. הניסיון ללמד את מפקדי ה'הגנה' ואת מפקדי הפלמ"ח תִּרגולות-קרב ואת פרי הניסיון הקרבי במלחמת העולם השנייה לא הצליח; והדבר ניכר היטב עד היום במורשת הפלמ"ח ואולי גם בצה"ל. באתר הפלמ"ח נכתב: "... [הקמת הפלמ"ח הביאה] להאצת פיתוחה של התיאוריה הצבאית הארצישראלית המקורית ולשכלולה. במלחמת העצמאות עמדה תורת לחימה זו במבחנה העליון כהלכה". האומנם?! נראה, שהעובדות אינן תומכות בהצהרות הדמגוגיות הללו. האתר הזה מבהיר עוד: "מעצבי החשיבה הצבאית של הפלמ"ח הניחו, כי התורה הצבאית הנה חלק בלתי נפרד מהשקפת עולמם ומניסיונם של הציבור [ושל] היחידים המרכיבים את היחידה הצבאית...". כאילו אסֵפת החברים צריכה להכריע בין גרסאות של תורת הלחימה. אותו המקור ממשיך: "[יצחק] שדה גרס, כי אין להעתיק דגמים הקיימים בצבאות העולם ו[אין] לטפח את הקצונה הצבאית ככת סגורה של בעלי מקצוע [מה הקשר בין שני הדברים?!, אב"ץ]. התורה הצבאית הארצישראלית לא תעוצב בידי מומחים לדבר, אלא תתגבש כדרך מעשה האמן, המסגל את החומרים העומדים לרשותו לתנאי הסביבה... המרת האחידות והשגרה, האופייניים למסגרות הצבאיות המקובלות בטקטיקה מקורית, המותאמת לאמצעי הלחימה ולחומר האנושי של הפלמ"ח, הדריכה את הגותם הצבאית של מקימיו ושל מפקדיו... גישת הפלמ"ח צמחה ב'הגנה', תוך לימוד מהתורה הצבאית הבריטית¹, וגם בעימות מתוך ניגוד לשיטת הצבא הסדיר, בה דגלו שליחי הארגון ששירתו ביחידות הצבא הבריטי וב'בריגדה העברית'² במלחמת העולם השנייה".³ כלומר, הם העדיפו להמציא את הגלגל מחדש במקום להיעזר בידע הצבאי, שפותח ברחבי העולם הרבה מאות שנים, מאז הקרב בין קין להבל ("דגמים הקיימים בצבאות העולם", כדברי האתר). בנוסף, הם העדיפו קצונה לא מקצועית על פני קצונה מקצועית, מחשש שתתפתח בארץ קאסטה (כת) של קצינים. לדאבוננו, זה קרה, למרות אי-מקצועיותם של חברי הקאסטה הצבאית שלנו. הניסיון להכשיר אלפי מפקדים בחיפזון ערב המלחמה לא צלח, ועד סוף מלחמת הקוממיות היו בצה"ל חטיבות שלא הצליחו להשלים את התארגנותן - למשל, חטיבה 9 'עודד'. יתר-על-כן, חיים לסקוב הנחיל לצבא מנגנון ייחודי בעולם להכשרת מ"מים, והמנגנון הזה (בית-הספר לקצינים בה"ד 1) קיים עד עצם היום הזה. "לשיטה, שהתחיל בה חיים לסקוב, ונהוגה בצה"ל עד היום, אין אח ורֵע בצבא סדיר כלשהו. היא דומה יותר לנוהגי צבאות מחתרתיים, חצי-סדירים ומיליציוניים. בארגונים כאלה, ההיבטים האידיאולוגיים, הדוקטרינריים והמוראליים חשובים יותר מההיבטים המקצועיים והאינטלקטואליים", כותב מילשטיין בפרק השלושה-עשר בכרך הזה. שנים רבות היה קורס הקצינים בבית-הספר לקצינים (בה"ד 1) ההשכלה הצבאית היחידה של קציני צה"ל עד שהגיעו למכללה לפיקוד-ולמטה (פו"ם). כלומר, אלפי קציני מילואים לא קיבלו יותר מקורס הקצינים במהלך שירותם. זו הכשרה דלה לקצין - ברמה של מש"ק בכיר לכל היותר בצבאות אחרים - תוך הסתמכות על הניסיון הקרבי, שצברו החניכים ביחידותיהם, כלוחמים וכמש"קים. הפרקטיקה מלמדת, כי רוב הצוערים מגיעים לקורס הקצינים ללא ניסיון קרבי הולם. כלומר, השכלתם הצבאית לקויה מלכתחילה, בלשון המעטה, ויתקנו אותה מעט במכללה לפו"ם⁴. תוכנית 'ברק' במכללה לפו"ם, שיזם אל"ם חנן שי-שוורץ, הייתה ניסיון לשפר את הכשרת הקצין במכללה לפו"ם, וגם אותה סגר צבאנו. גם בהשוואה לזרוע האוויר ולזרוע הים בצה"ל, הכשרת הקצין בבה"ד 1 עדיין לקויה, והדבר ניכר מאוד בביצועי צבא היבשה שלנו. עם השנים הונהגו קורסים למ"פים, למג"דים, למח"טים ולמפקדי אוגדות, ונפתחו המכללה לפיקוד הטקטי (מלט"ק), שמכשירה קצינים זוטרים במערך הקרבי, והמכללה לביטחון לאומי (מב"ל), שמכשירה קצינים בכירים (סא"ל-אל"ם) מכל זרועות צה"ל.

תורת לחימה

למרות הנכתב באתר הפלמ"ח, לא הורישו ה'הגנה' והפלמ"ח לצה"ל תורת לחימה, כיוון שלא הייתה להם; והדבר ניכר מאוד במלחמת הקוממיות, שבה היו צריכים כל פעם להמציא מחדש את הגלגל. רק בתחילת שנות החמישים כתבו בצה"ל את הספר, "תורת הקרב", שריכז את כל הידע שנצבר בצה"ל, והספר הפך לאנאכרוניסטי כבר בתחילת שנות השישים. הדיבורים הרמים על תורת לחימה מקורית, שפיתח הפלמ"ח, נועדו לקדם יחסי ציבור לארגון ולא לדווח אמת על מציאוּת. הפלמ"ח דחה את הניסיונות להנחיל לו את לקחי הארץ-ישראלים, ששירתו בצבא הבריטי במלחמת העולם, ונותר עם שיירי ידע, שלוקטו מן הגורן ומן היקב, ולא הוכיחו את עצמם כבר במלחמת הדרכים. במקום ידע מסודר וקנוני של תורת לחימה כתובה ומחייבת הפך הפלמ"ח את האלתור לשיטה, כיוון ש"... הקניית המחשבה הצבאית היסודית היה בה [בפלמ"ח] משום הפיכת כל טוראי וכל מ"כ ל'גנרל בזעיר-אנפין' בעוד שהיה חסר את הכלים הטכניים של ידיעה ושיגרה שיאפשרו לו את הביצוע. כך, למשל, הושקע זמן רב ביותר בתכנון בקורס-המ"כים, והחניכים היו מתכננים פעולות מורכבות ביותר, בעוד שברוב המקרים היו מסיימים את הקורס בלי שידעו עדיין לנסח היטב פקודת-אש רגילה" - כתבו שלמה גזית⁵ וגבי כהן⁶ בשנת 1950⁷. כך, אי-אפשר ללחום בצבאות סדירים; ובנוסף, חוסר ניסיון קרבי ואי-הבנת המציאות הצבאית, בניגוד ללוחמה זעירה, גבו מחירים כבדים במלחמת הדרכים, במערכה על הקסטל ובמלחמת הקוממיות. במקום פיקוד יוזם ויצירתי, היו ליחידות מפקדים דיליטנטיים, שהתמודדו רע מאוד עם הבלתי-צפוי בשדות-הקרב. כבר בפלמ"ח העדיפו את כוח השרירים על כוח המוח וקריאת ספרי תעמולה בולשוויקית (כמו אנשי פנפילוב) על פני לימוד מסודר של ידע צבאי. את היחס הזה הורישו לצה"ל. רק בשנת 2019 קבע הרמטכ"ל, רא"ל אביב כוכבי, שעל קציני צה"ל לקרוא ספרות מקצועית, ולהכיר ביצועים ותורת לחימה של צבאות זרים, כדי לבסס את מקצועיותם.

זלזול באויב

בבסיס אי-ההכנה למבצעים - כמו העברת שיירות וכמו 'נחשון' - נמצאים רשלנות טיפוסית, אי-סדר אופייני, אי-מקצועיות וזלזול באויב, שהנו מאז ומתמיד גורם דומיננטי בצד הישראלי. לפחות, בארבעת החודשים הראשונים למלחמת הקוממיות, כשאנשי ה'הגנה' והפלמ"ח הוכו שוק על ירך, היה ראוי, שידבירו את זלזולם באויב ואת רשלנותם, וזה לא נעשה, ומלַווה מאז מלחמת הקוממיות את צה"ל. כך, הרבה מאוד מבצעים החלו באיחור אופייני, ולא עמדו בתוכניותיהם. כתוצאה מהזלזול באויב יש פיחות של הניצחון, כיוון שהאויב הוקטן והושם ללעג. כלומר, מאמץ הלוחמים לנצח את האויב אינו מקבל את ההערכה המגיעה לו. ברמה המערכתית וברמה האסטרטגית זלזול באויב מאפשר לזלזל בהכנות, ולפתח תוכניות מופרכות, שקורסות מיד בהגיע הלוחמים לשדות הקרב. יתר-על-כן, מפקדי צה"ל לא הכירו את תורת הלחימה של האויב, כפי שלא הכירו את תורת הלחימה הישראלית; והמשיכו להתעלם מתורת הקרב של האויב גם לאחר קרבות רבים. מלחמת יום הכיפורים הציבה שיא בעניין הזה - מתקפות שמונה באוקטובר 1973 בסיני ובחרמון; הקרב של גדוד הצנחנים 890 ב'טרטור' 42; הקרב של חטיבת שריון מוקטנת 600 מול ארמיה 2 המצרית על מתחם 'מיסורי' ב-21 באוקטובר; קרבות 'גולני' לכיבוש החרמון ב-22-21 באוקטובר (במסגרת מבצע 'קינוח'), והקרב על העיר סואץ ב-25-24 באוקטובר. אך בזה לא תם הזלזול באויב.

פוליטיזציה

למרות המלים הגבוהות מבית-מדרשו של בן-גוריון על צבא ממלכתי, נותר צה"ל צבא מפלגתי, שבו שלטה מפא"י רוב הזמן עד לקריסת שלטונה במהפך 1977. מינויי הקצינים וקידומם היו על בסיס פוליטי ברור, ומי שלא היו מאנשי-שלומנו (אנ"ש), הודרו, וקידומם נעצר - בין השאר, באמצעות מינהל הסגל, שהעביר עד אמצע שנות השישים תיקי מועמדים לקידום לעיון מחלקת הצבא במזכירות מפא"י. הזרוע השנייה לפוליטיזציה של הצבא הנה מפקדת קצין החינוך הראשי, שמנחילה עד היום לחיילים ולמפקדים "ערכים", שאינם משקפים את ערכי רוב אזרחי ישראל. השיאים בפוליטיזציה בארבעת החודשים הראשונים למלחמת הקוממיות היו, כנראה, סירוב טבנקין להיות כפוף למפקד מה'הגנה' במבצע 'נחשון'; סירובו לסייע למגיני הקסטל, שהיו מחטיבת 'עציוני', והתעלמותו ממצוקתם, שהביאו לכיבוש הקסטל על-ידי ערבים מקומיים; ומינוי עסקן במפא"י למפקד שירות הים, כדי לבלום אפשרות, שהשירות יתבסס על הפלוגות הימיות של הפלמ"ח. ב'הגנה', בפלמ"ח ובצה"ל נוצרו כתות פוליטיות, ששמרו בקנאות על חבריהן, ולפעמים לא שיתפו פעולה עם מי שאינם משלהם; ונוצרו כתות אישיות, שהגנו בקנאות על חבריהן. במלחמת הקוממיות הופקרו יישובים כיוון שלא היו מאנ"ש (למשל, הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים, משמר-הירדן, ניצנים, גוש-עציון).

חוסר-מקצועיות

ה'הגנה', הפלמ"ח, אצ"ל ולח"י הגיעו למלחמת הקוממיות בלתי-מוכנים לחלוטין למלחמה סדירה, שהחליפה שנים ארוכות של לוחמה זעירה ושל מבצעים מיוחדים, שנקטו ארבעת הארגונים. העלייה מהמחתרת, שהחלה בשלהי שלטון הכיבוש הבריטי, לא נוצלה ליצירת מסגרות חטיבתיות, שיוכלו להתמודד עם צבאות ערב, שהיה ברור, שיפלשו לארץ ישראל עם תום הכיבוש הבריטי. בן-גוריון התלבט כיצד לבנות את הצבא - מלמעלה-למטה, או להפך. הוא נטה להישען על משוחררי הצבא הבריטי ועל מומחים זרים⁸ שהתנדבו לייעץ לו, אך נדחו על-ידי המקומיים כיוון שדיברו על צבא, ורוב המפקדים המקומיים היו שלוחי מפלגות, שחששו למעמדם, והסתפקו בקיים. המעבר לצבא חִייב הכשרת מאות מפקדים בדרג הטקטי (כולל מג"דים) ומפקדים בדרג האופרטיבי; הקמת יחידות וכתיבת תורת לחימה, והנחלתה ללוחמים ולמפקדים. עד תום מלחמת הקוממיות לא נשלמה מלאכה זו, ואז נפגע צה"ל על-ידי גל השחרורים ועל-ידי התפוטרות מפקדי הפלמ"ח, והגיע עד עברי פי-פחת. למזלנו, חוסר-המקצועיות של מפקדי ה'הגנה', הפלמ"ח וצה"ל לא פגע בהתארגנות שירות האוויר (ש"א), ועד היום חיל-האוויר הנו "צבא זר", כמאמר הבדיחה הצינית - כלומר, צבא אחר⁹. מפקדי היבשה - מימי ה'הגנה' ועד הנה - אינם מפיקים לקחים, ובזה מועלים בתפקידם ובאחריותם לחיי חייליהם. זאת, בניגוד למערכת לומדת, שמשתפרת עם הזמן ועם ניסיונה. בין השאר, נובעת אי-הפקת לקחים מתכונה עֶדרית - מפקדים אינם שָׂשִׂים, שתיחשף ערוותם, או ערוות מפקדי-המשנה שלהם, והם מקיימים משטר דרקוני של השתקה. כלומר, אין מדברים על מה שאירע, ואין מפיקים ממנו לקחים. משמע, שכר הלימוד שולם במלואו, מבלי שהשפיע על טיוב הצבא. ארבעת החודשים הראשונים למלחמה, מבצע 'נחשון' והמערכה על הקסטל הנם דוגמאות מצוינות לתופעה, שמבטיחה הישנוּת התקלות, שעולות במחיר דמים תרתי משמע. חלק שלישי ואחרון במאמר, שפורסם בראשונה בכרך השמיני בסדרה "בשדות הקרב של מלחמת העצמאות", שכותרו, "מבצע נחשון וקרב הקסטל" מאת ד"ר אורי מילשטיין, שיצא לאור בימים האלה בהוצאת שרידות והמדרשה הלאומית.